20:16 זמן קודס הכבושה
בעולם הפוליטי "האמריקאי–הישראלי", אין מקום לצירוף מקרים או להפתעות. ביקורו של מזכיר המדינה האמריקאי, מרקו רוביו, בתל אביב – ימים ספורים לאחר התקיפה הישראלית בדוחה – לא היה סיור פרוטוקולי רגיל, אלא מסר ברור: ארה"ב, על אף הצהרותיה המעורפלות, לא שינתה דבר בעמדתה האסטרטגית. וושינגטון אינה מתכוונת לחפש פתרון צודק לסכסוך, אלא לכפות ניצחון "צבאי ישראלי", גם אם פירוש הדבר השמדת עיר שלמה.
מאז השעות הראשונות של המלחמה בעזה, נראתה משוואת הבית הלבן תחת נשיאות דונלד טראמפ יציבה: כניעה של חמאס או כיבוש עזה בכוח. גישה זו אינה משקפת רק את תפיסת עולמו של איש עסקים הרואה בפוליטיקה המשך לעסקה כפויה, אלא גם מצביעה על התאמה מבנית בין הדוקטרינה האמריקאית – המבוססת על הכרעה צבאית – לבין הפרויקט הישראלי שאינו מוכן לשותף פלסטיני אלא אם הוא נטול רצון וזהות.
התקיפה הישראלית בדוחה חשפה יותר משהייתה אירוע חולף. תל אביב הוכיחה שוב שאינה מעוניינת במסלול הדיפלומטי. אף על פי כן, הסתפקה וושינגטון בהצהרות מרגיעות על "דחיית המתקפה" ו"התחייבות שלא תחזור", בעוד היא עצמה מהנדסת מחדש את המשא ומתן לפי דרישות ישראל.
כאן טמונה הפרדוקס: האמריקאים לא כעסו על כך שותקפה מתווכת מרכזית כמו קטאר – אלא על המבוכה הדיפלומטית שנגרמה לתדמית וושינגטון כנותנת חסות ל"תהליך המדיני".
אך מהות העמדה האמריקאית לא השתנתה. השיחות שניהל השייח' מוחמד בן עבד אל־רחמן אאל תאני בוושינגטון הראו כי הממשל האמריקאי אינו מוכן לפתוח אופק חדש. הדרישה היחידה: שחרור מיידי של השבויים הישראלים – ולאחר מכן להותיר את עזה בפני שתי אפשרויות: חורבן מוחלט או כניעה משפילה.
ביקור רוביו בתל אביב אינו מנותק מנאומיו של האיש, המאמץ את נוסחת הברית המוחלטת עם ישראל. בנאומיו אין כל לחץ על נתניהו. ההפך – הוא חוזר על דברי הישראלים עצמם: אין חמאס בעזה, אין מדינה פלסטינית, ואין כל הכרה בזכות להגדרה עצמית.
האיום הגלוי שהשמיע רוביו כלפי המדינות שהכירו בפלסטין לא היה רק סיסמה תעמולתית, אלא ביטוי לנכונות של וושינגטון להעניש כל ניסיון לשנות את מאזן הכוחות הבינלאומי.
בעיקרון, רוביו מאמץ דוקטרינה ישראלית טהורה: עם ההתנגדות לא מנהלים דיאלוג – אלא מוחצים אותה. מעניין לציין כי עמדה זו אינה תואמת את הערכת המערכת הצבאית הישראלית עצמה: הרמטכ"ל אייל זמיר הכריז כי "ניצחון מוחלט על חמאס בלתי אפשרי, גם לאחר כיבוש עזה". כלומר, אפילו הצבא הישראלי אינו מוכר אשליות, אך וושינגטון ממשיכה להשקיע בשקר הזה – כי הוא משרת את המטרה העליונה: להשאיר את האזור כפוף ללוגיקת הכוח העירום.
תחת איום גלוי של נתניהו לחסל את מנהיגי חמאס בכל מקום, הפכו המגעים המדיניים לאבסורד מוחלט. כיצד יוכלו מנהיגי ההתנגדות לשבת לשולחן, ביודעם שהוא עלול להפוך למלכודת דמים? כיצד יכולה קטאר להמשיך לשמש מתווכת כשהיא עצמה יעד לתקיפות ישראליות?
הערבויות האמריקאיות קרסו בקול רם. "התווך" הפך לכלי להצדקת אסטרטגיית המלחמה הפתוחה. המסר שנשא רוביו לתל אביב לא הותיר מקום לספק: אמריקה לא תלחץ על ישראל, אלא תעניק לה עוד כיסוי להרחבת תוקפנותה.
העדיפות האמריקאית אינה עצירת המלחמה – אלא הבטחת המשכה עד להשגת "ניצחון ישראלי". אך איזה ניצחון זה? האם ניתן להשמיד עיר שלמה ולהציג זאת כ"פתרון"? או שמא מדובר בשחזור מודל עיראק ואפגניסטן, שם הסתיים הכיבוש הצבאי בביצה של התנגדות ממושכת?
נתניהו עצמו מודע לגבולות הכוח, אך הוא חותר למה שניתן לכנות "ניצחון נדחה": שמירת עזה תחת אש מתמדת עד שההתנגדות תיחלש ותישחק החברה הפלסטינית. במסלול זה מוצא ב־טראמפ וברוביו את בעלי הברית האידאליים. הממשל האמריקאי הנוכחי אינו מתעניין בגורל הפלסטינים ואף לא בעתיד האזור – אלא בהבטחת העובדה שהפרויקט הישראלי יישאר אבן היסוד של הנדסת המזרח התיכון.
במצב זה, המציאות ברורה: לא ניתן עוד לסמוך על וושינגטון או על תיווכים פורמליים. האפשרות היחידה שנותרה בפני הפלסטינים היא המשך ההתנגדות – לא רק כהגנה, אלא כאסטרטגיה לקיום ולמניעת גירוש כפוי. כל מה שמציעה אמריקה כיום מסתכם ב"עזה בלי חמאס" – כלומר עזה בלי נשמה.
מכאן נראית ביקורו של רוביו כהצהרה רשמית: ארה"ב אינה מחפשת עוד פתרון, אלא כניעה פלסטינית המקדשת ניצחון "ישראלי" בכוח. אך ההיסטוריה מלמדת כי עמים הנאבקים על חירותם אינם מובסים בכיבוש, ואינם נמחצים ברצח עם – אלא קמים מתוך ההריסות עם נחישות גדולה עוד יותר להמשיך ולהתקיים.
סופר: אל-חנאדק
