האם המלחמה תתחדש בלבנון?

על רקע העלייה בקצב ההסלמה הישראלית והתרחבות מעגל התקיפות שמגיעות לאזורים מאוכלסים מהדרום ועד לבקאע ולדרום ביירות, עולות שאלות אם לבנון ניצבת על סף מלחמה חדשה או לא. יש הרואים במה שמתרחש תהליך שלא יוביל למלחמה, והמציאות והאינדיקציות מחזקות את העמדה הזו, בעוד אחרים סבורים שהמצב הנוכחי בגבול, המדיניות העוינת של נתניהו והמתיחות בזירה הפנימית עלולים להוביל לעימות צבאי בין ההתנגדות לישראל, שכן המצב הקיים אינו יכול להימשך לשני הצדדים.

ראשית: אינדיקציות לאפשרות חידוש המלחמה בלבנון (סבירות נמוכה)

-המשך השיח על נשק ההתנגדות: ישראל ממשיכה להיאחז בטענות בדבר אחסון נשק, שיקום היכולות והחזקת אתרי ייצור טילים וכטב"מים על ידי ההתנגדות, כהצדקה לגיטימית לכל פעולה צבאית, בין אם מוגבלת ובין אם רחבה.

-כישלון ישראל בהחזרת המתנחלים לצפון: למרות שחלפו למעלה משישה חודשים מאז סיום המלחמה עם לבנון, ההתנחלויות בצפון כמעט ריקות, דבר שעשוי להוביל את ישראל לשקול יציאה למלחמה במטרה לכפות מציאות מרגיעה שתאפשר את חזרתם. (יש לציין שבהמשך המאמר יובהר כי סיבה זו אינה מספקת למלחמה אלא דווקא מצביעה על מצב של אי-מלחמה, שכן הדרך להרגיע את התושבים היא להימנע ממלחמה חדשה).

-המשבר הפוליטי בישראל, ובמיוחד של ראש הממשלה נתניהו: האפשרות של פיזור הכנסת ונפילת הממשלה עשויה לדחוף את נתניהו להסלמה באחת החזיתות במסגרת מדיניות "בריחה קדימה" – כגון לבנון או איראן, במיוחד לאחר הכישלון בתימן והמבוי הסתום בעזה. (יש לזכור שפיזור הכנסת דורש שלוש קריאות, וגם אם יתממש – הממשלה תמשיך לכהן כממשלת מעבר למשך שנה עם סמכויות רחבות, מה שמפחית את הסבירות שמצב זה יהווה תמריץ למלחמה בלבנון).

-ניסיונות לשנות את המציאות בשטח בדרום: עבודות עפר וחדירות קרקעיות לערים כמו בּלידא ומיס אל-ג'בל, למשל כשחיילים ישראלים נכנסו לכפר בלילה בעודם תושביו ישנים בבתיהם. מדובר בהפרות חמורות, ויש הרואים בכך ניסיון ישראלי להרחיב את חגורת הביטחון – כלומר, ייתכן שישראל שוקלת ברצינות חידוש המלחמה כדי להקים חגורת ביטחון כזו, מתוך מחשבה שהנסיבות כעת נוחות, ושההתנגדות נחלשה. (זוהי אשליה – ההתנגדות השיבה את מוכנותה, ויכולה להתמודד ולנהל מלחמה ממש כפי שעשתה לפני 7 באוקטובר, ואף מחזיקה בהפתעות ובנקודות חוזק חדשות, כולל מבנה ג'יהאדי חדש ולא ידוע לאויב, יכולת להבין את הטקטיקות והטכנולוגיה של ישראל ולתקן את הליקויים).

-הצלחת או כישלון המשא ומתן הגרעיני עם איראן: הצלחת המשא ומתן, או הערכה ישראלית שמדובר בהסכם גרוע, עלולה לגרום לנתניהו לרצות להוכיח את רצינותו ולבצע תקיפה נגד איראן או לבנון. (אפשרות זו קיימת, אך מדוע שיבחר בנתיב הלבנוני דווקא?).

-עלייה ברף התקיפות הישראליות: מעבר מתקיפה אחת או שתיים לתשע תקיפות ביום אחד בדרום ביירות בערב עיד אל-אדחא מעידה על הרחבת בנק המטרות. בנוסף, דברי שר האוצר סמוטריץ': "לא ניתן לחזבאללה להרים ראש ולסכן אותנו".

-הצהרה אמריקנית-ישראלית על כוונה לא לחדש את מנדט יוניפי"ל בדרום לבנון: מי שמחזיק בעמדה זו רואה בכך סימן לרצון ישראלי להקים חגורת ביטחון מורחבת עד לנהר הליטני באמצעות מבצע קרקעי חדש.

שנית: אינדיקציות לאי־חזרה למלחמה (סבירות גבוהה)

-לחץ אמריקאי: וושינגטון מפעילה לחץ כבד על ממשלת נתניהו להימנע מהרחבת הלחימה, במיוחד על רקע המשא ומתן הנוכחי עם איראן ורצונו של טראמפ להגיע להסכם ולשים סוף למלחמות באזור.

-נסיגת יחידה צבאית שחיזקה את החזית הצפונית בזמן המלחמה: לפני מספר שבועות משך הכיבוש את אוגדה 146 מהצפון לצורכי אימון – זוהי אוגדת מילואים – והותיר רק את אוגדה 91 הפרוסה לאורך הקו כולו, דבר המעיד על היעדר כוונה ליציאה למלחמה מיידית.

-היעדר בנק מטרות על ההתנגדות מצד האויב: לישראל חסר כיום מידע מדויק על מוכנות חזבאללה, מרכזיו, מתקניו החדשים ומבנהו הארגוני והג'יהאדי. באופן כללי, אין בידה בנק מטרות משמעותי נגד ההתנגדות, שנוקטת ב"שקט אסטרטגי" וממשיכה בבניית כוחה ובשיקום יכולותיה בסודיות מלאה – מה שמפחית את תועלתו של כל מבצע צבאי ישראלי חדש.

-מלחמת התשה אינה לטובת ישראל: ישראל אינה בטוחה שמלחמה בלבנון תהיה קצרה, והיא מבינה שעימות פתוח עם חזבאללה עלול להפוך להתשה צבאית וכלכלית ממושכת – כפי שהוכח בניסיון האחרון.

-ניסוי המבצע הקרקעי של צה"ל במהלך 66 ימי הקרבות: לוחמי ההתנגדות בלמו את כניסתם של יותר מ־70,000 חיילים ישראלים ללבנון ומנעו מהם להגיע לנהר הליטני ולהשגת היעדים. לפי ההערכות האופטימיות ביותר, הצליח צה"ל לחדור רק 3 ק"מ פנימה.

-העלות החברתית והכלכלית העצומה שספגה ישראל במהלך המלחמה האחרונה: על פי מחקר עדכני של מכון גוטסמן:

 80% מהצעירים בהתנחלויות אינם מעוניינים לשוב לצפון.

60% מהמתנחלים לא חזרו עד כה.

רוב המתנחלים סובלים מתסמונת פוסט-טראומטית.

נרשמה ירידה של 50% בהרשמה לבתי ספר.

40% מהשטחים החקלאיים ברמת הגולן נפגעו.

30% מהחנויות בקריית שמונה נסגרו.

בצל האינדיקציות הפוליטיות, הפסיכולוגיות והכלכליות, פתיחת מלחמה חדשה עלולה להביא את ישראל לאובדן שליטה מוחלט בצפון – מה שיגרום לכך שההגירה הקבועה תהפוך לאופציה סבירה במקום "הבריחה הזמנית". דבר זה מסביר את נטיית ההנהגה הישראלית להעדיף תקיפות ממוקדות וחיסולים על פני עימות כולל, במיוחד משום שסוג כזה של פעולות תוקפניות נחשב בקרב הציונים כמממש כמה יעדים אסטרטגיים.

-הודאה מפורשת מצד שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בקושי להמשיך במלחמה: "לא ניתן להמשיך במלחמה לנצח, ויש לחצים בינלאומיים ופנימיים בגלל חיילי המילואים ומצב הכלכלה".

-החרפת המשבר הפוליטי בישראל: לפי דיווח של ערוץ 13, מפלגות האופוזיציה מתכוונות להגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת – עיתוי קריטי המעיד על שבריריות ההחלטה המדינית וחולשת העורף הפנימי, מה שהופך כל החלטה לצאת למלחמה כוללת להימור שיכול לטלטל את כל המערכת הפוליטית.

מסקנות:

על סמך הנתונים שלעיל, הכף נוטה לכיוון של הימנעות ממלחמה ישראלית חדשה עם לבנון בעתיד הקרוב והנראה לעין, וצפוי שההסלמה הנוכחית תימשך אך ללא פריצה לעימות כולל. עם זאת, אין לשלול לחלוטין את אפשרות המלחמה – שכן לא ניתן לסמוך על האויב, במיוחד נתניהו שמתנהל כפר שוטה, ומדליק גזרות לחימה מרובות.

ייתכן שהסיבה המרכזית לכך שישראל נוקטת באסטרטגיה זו היא יכולתה לבצע חיסולים בתוך לבנון, לפגוע במטרות ולהשמיד אתרים בלב השטח הלבנוני – מבלי להיגרר למלחמה יקרה מבחינה אנושית וכלכלית. ניצול המצב הקיים עדיף מבחינתה על פני ניהול מלחמה כוללת.

ואם תחליט ישראל לצאת למלחמה, היא תסתכן באובדן שליטה על החזית הצפונית – דבר שיערער את אמון המתנחלים בשובם לצפון. בנוסף, כל מלחמה חדשה תאפשר להתנגדות לשקם את ההרתעה, ואף לחזק אותה, אם לא תוביל לתוצאות חד־משמעיות. מצב זה חמור במיוחד מבחינת ישראל לאור מחסור בכוח אדם, פערי מודיעין על המבנה והארגון החדש של ההתנגדות והנהגתה הג'יהאדית, ובעיקר בשל מוכנותה המלאה של ההתנגדות לעימות צבאי – לפי מקורות יודעי דבר לאתר "אל-ח'נאנדק".