סיפור הניצחון במלחמת 70 הימים: הפרק השלישי

לאחר הפיצוצים ב״הביִג׳ר״ ו״האלסלכּי״, ישראל ביצעה חיסול של בכירים מיחידת אלרדואן ב־20 בספטמבר 2024, במהלך פגישה צבאית שלהם בפרבר הדרומי של ביירות, במטרה לשתק את יכולת ההנהגה של ההתנגדות ולמנוע ממנה להגיב במהלך תוכנית התקפה בנשק משולב בלבנון.

חיסולו של השהיד, המפקד הג'יהאדי הבכיר אלחאג' אבראהים עקיל "עבד אלקאדר", וחבריו מהנהגת יחידת אלרדואן העליונה, התבצע כמהלך מקדים לצמצום נזקים וסיכונים אפשריים, בהתאם לתוכנית שהוכנה מראש לחיסול הנהגות צבאיות וביטחוניות, השמדת יכולות איכות של ההתנגדות והחלשת היכולות ההגנתיות הקרקעיות של חזבאללה, לקראת תחילתו של התמרון הקרקעי המתוכנן — שמטרתו הייתה לבחון את מערכי ההגנה ולבצע כרסום הדרגתי לפי אופי העימות. בהודעת צה"ל נמסר כי בוצעה "תקיפה ממוקדת" בביירות, וצוין כי "חוסל אבראהים עקיל, ראש מערך המבצעים של חזבאללה, המפקד בפועל של כוח אלרדואן, ומי שפיקד על תוכנית חזבאללה לכיבוש הגליל".

שלבי הפתיחה של התוקפנות הישראלית

ב־21 בספטמבר 2024 שיגר חזבאללה 90 טילים לעבר צפת וקריית שמונה, וישראל הגיבה ב־200 תקיפות אוויריות ממוקדות בדרום ועמק הבקאע, שלטענתה כוונו לעבר מאגרי טילים ומרכזים צבאיים שאספה עליהם מידע במשך כ־20 שנה.

ב־23 בספטמבר 2024 פתחה ישראל במתקפה רחבת היקף על לבנון במטרה לפגוע ביכולות חזבאללה. התקיפות כללו כ־1,600 גיחות שבוצעו על ידי כ־250 מטוסי קרב. התקפה זו גרמה למותם של כ־558 לוחמים ואזרחים, והיא נחשבת לתחילת המלחמה בפועל. לפי טענות ישראל, התקיפות כוונו לפלטפורמות שיגור, מטות ומבנים צבאיים, וישראל הכריזה על פתיחת מבצע "חִצֵּי הצפון".

מדיניות הגירוש

במטרה להשלים את הפגיעה ביכולות חזבאללה בתחום שיגור הרקטות והתמרון הקרקעי, המשיכה ישראל לתקוף מרכזים, מחסנים צבאיים ופעילי התנגדות בדרום, בבקאע ובפרברים הדרומיים של ביירות. במקביל, נקטה במדיניות של גירוש כפוי בניסיון לכפות משוואה של "גירוש בגירוש, ושיבה בשיבה", תוך שילוב מתקפות בזירה התקשורתית והפסיכולוגית כנגד ההתנגדות והחברה התומכת בה. כתוצאה מכך, כ־מיליון אזרחים נאלצו לעזוב את בתיהם.

ישראל ניסתה לנצל את מצב העקירה ככלי תעמולתי — להסית נגד העקורים, להשפילם וליצור קרע בתוך החברה הלבנונית התומכת בהתנגדות. אך ניסיונות אלה נתקלו מיד בגל חסר תקדים של סולידריות חברתית לבנונית, במיוחד במהלך קרב "אוּלי אלבַּאס", מה שסיכל את מטרותיה הסמויות של ישראל והפך את העקירה לסמל נוסף של עמידה לאומית.

תפקיד תנועת אמל והנשיא ברי בהתנגדות לתוקפנות

בשלב זה, הנשיא נביה ברי בלט כאחת הדמויות הפוליטיות המרכזיות שתמכו בהתנגדות במהלך קרב "אוּלי אלבַּאס". הוא שילב בין מעמדו החוקתי כיו״ר הפרלמנט — המבטיח את האיזון הפנימי — לבין תפקידו כמנהיג תנועת אמל, שפעלה באופן משמעותי בדרום, בבקאע ובפרבר הדרומי, הן פוליטית והן בשטח. ברי ניהל את ההתמודדות באמצעות רשת רחבה של קשרים פנימיים ובינלאומיים, שסייעה לביסוס העמדה הפוליטית של ההתנגדות ולמניעת בידודה מהזירה הלבנונית. בנוסף, הפעיל לחץ מדיני במסגרת המגעים להפסקת אש, וסיכל ניסיונות להצית עימות פנימי. הוא אף הקדיש תשומת לב מיוחדת לעקורים מהאזורים שנפגעו, פתח ערוצי סיוע, ודאג לשירותים בסיסיים — כך שמנע הפיכת העקירה לכלי לחץ בידי ישראל.

במקביל, תנועת אמל, דרך לוחמיה ומוסדותיה, גילמה את ההמשך המעשִי של התמיכה הפוליטית. סניפי הצופים וצוותי הרפואה של התנועה הגיבו למצב ההומניטרי — חילוץ פצועים, סיוע לתושבים, והפעלה של מוקדי סיוע. גם העשייה ההומניטרית לא נותרה מחוץ לקו האש: ישראל הפציצה שוב ושוב את מתקני אגודת "אלרִסאלה" הרפואית וההומניטרית, שפעלה בצמוד לגופי הסיוע של חזבאללה. לוחמי אמל שימשו קו הגנה קדמי בכפריהם, תוך עימות ישיר עם כוחות ישראל — מהם נפלו מאות שהידים. השילוב בין ההנהגה הפוליטית לבין העשייה המידנית וההומניטרית של התנועה, חיזק את מודל העמידה הלאומית הכוללת, המבוססת על אחדות בעמדה הפוליטית, אחיזה בקרקע ולכידות חברתית.

חיסולו של מנהיג שהידי האומה

ב־23 בספטמבר, על אף תחילתם של מגעים לקראת הפסקת אש — בעקבות שיחה טלפונית בין היועץ לביטחון לאומי של ארה"ב, ג'ייק סאליבן, לשר לנושאים אסטרטגיים של ישראל, רון דרמר — שמטרתה הייתה למנוע הסלמה ולפתוח ערוץ מו"מ שיאפשר את חזרת העקורים, ויסייע גם להסדרה בעזה וחילופי שבויים — ואף לאור הסכמתו של סייד חסן נסראללה להפסקת אש זמנית בת 21 יום — מהלך האירועים הוביל דווקא להסלמה.

ב־27 בספטמבר 2024, קיבל ראש הממשלה בנימין נתניהו החלטה לחסל את מזכ"ל חזבאללה, סייד חסן נסראללה — שעה בלבד לאחר איומו של בצלאל סמוטריץ’ בהתפטרות. ההחלטה התקבלה לאחר דיונים ביטחוניים נוקבים, שבהם עמדו בפני נתניהו שתי אפשרויות: הפסקת אש או חיסול. לפי ההערכה הישראלית, חיסול נסראללה יוביל לקריסת "הציר", לזעזוע נפשי עמוק בשורות ההתנגדות ותומכיה, ולהכנעת חזבאללה.

עמידת ההתנגדות ותומכיה לנוכח האבדה הכבדה

למרות ההלם העמוק מחיסולו של מנהיג שהידי האומה, הצליחה ההתנגדות לגבור על הכאב, לדחות את האבל ולפעול לשיקום יכולותיה וסגירת פרצות ביטחוניות. כניסתו המהירה של סייד נעים קאסם לעמדת ההנהגה, חלוקת הסמכויות וניהול החזית, שיחקו תפקיד מכריע בשינוי מהלך המלחמה — בניגוד להערכות ישראל.

פעולות ההתנגדות הלכו והחריפו: מרחפנים, דרך טילים בליסטיים ועד לפגיעה ישירה בתל אביב — במיוחד ביום שכונה בישראל "יום ראשון השחור" (24 בנובמבר 2024), יום ששינה את פני המערכה וגרם לישראל לבקש סיוע אמריקאי להפסקת אש, שהושגה ב־27 בנובמבר.

למרות יתרונה הצבאי והטכנולוגי של ישראל, הצליחה ההתנגדות להתאים עצמה למציאות הקשה, להסב אבדות הולכות וגדלות לישראל, ולספוג את המכות הקשות שנפרסו בין 17 בספטמבר ל־4 באוקטובר — שכללו חיסולי מפקדים, גירוש, פגיעות במערכי שליטה ותקשורת, וחדירות ביטחוניות. אך אלה לא הצליחו לפרק את הלכידות הפנימית או לשבור את כושר הלחימה.

הדור החדש של ההתנגדות

מתוך מערכה זו צמח דור חדש של לוחמים, אשר מגלם את רוח "אוּלי אלבַּאס" — בעלי העוז. דור שניחן באמונה יציבה, משמעת גבוהה, יוזמה וגמישות מבצעית. הם נלחמו בהשראה קרבלאית, באמונה מלאה בצו האל:
"וּלְמַעַן תִּשְׁקַטְנָה לְבַבְכֶם בּוֹ, וְאֵין הַנִּצָּחוֹן אֶלָּא מֵאֵת אֱלֹהִים, הֶעָזוּז וְהֶחָכָם."
והפכו את שדה הקרב לעדות חיה למשוואת האמונה, הדם והניצחון.