האם ההתנחלויות הישראליות מציבות את הגדה המערבית על לוח התנגשות?

ישראל שואפת לכפות את סיפוח הגדה המערבית כעובדה מוגמרת, כשהיא רואה בה המשך אסטרטגי, ביטחוני וכלכלי לפרויקט ההתנחלויות שלה, שלא פסק מאז הכיבוש ב-1967.
עבור הממסד הישראלי, שליטה בגדה אינה מתמצה רק בחיזוק הביטחון דרך כיתור הריכוזים הפלסטיניים ומניעת הקמת מדינה עצמאית בת־קיימא, אלא גם ביצירת בסיס דמוגרפי חדש שמחזק את העליונות הציונית באזור.

הגדה המערבית מהווה גם ממד כלכלי חשוב – היא עשירה במים תת־קרקעיים ובקרקעות חקלאיות, ומשמשת כעומק התיישבותי היכול לתמוך בכלכלת ההתנחלויות ולהשאיר את הפלסטינים תחת "חסדי המגבלות הישראליות". בנוסף, לגדה תפקיד מרכזי בתפיסה הדתית־ציונית: היא מכונה "יהודה ושומרון", ונחשבת חלק מארץ "ישראל המובטחת". משום כך היא יעד אסטרטגי עבור הזרמים הקיצוניים, במיוחד לנוכח שליטת הימין הקיצוני בענייני הגדה, באמצעות דמויות כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שפועלים להאיץ את ההתנחלויות.

אך המסוכן יותר הוא שפרויקט ההתנחלויות נועד לשמש תגובה מעשית לגל ההכרה הבינלאומית בפלסטין. ישראל מנסה לומר לעולם: "על אף החלטותיכם ועמדותיכם – אנחנו קובעים את המציאות בשטח". כך הופך הסיפוח לכלי כפול: מצד אחד להשלמת פרויקט "ישראל הגדולה", ומצד שני לחסימת כל מסלול פוליטי שעשוי להעניק לפלסטינים זכויות ריבוניות. מדיניות זו מתבצעת כיום במקביל לטבח בעזה ולמדיניות הרעבה והרס – שעה שישראל רואה בהסחת הדעת העולמית מהאסון ההומניטרי הזדמנות להרחיב את שליטתה בגדה ללא פיקוח בינלאומי.

שינוי במדיניות ישראל כלפי הגדה המערבית

האסטרטגיה הישראלית בגדה אינה מבוססת על סיפוח כולל ומיידי של כל האזורים, אלא על גישה הדרגתית שמאפשרת לה לכפות מציאויות שונות לפי חשיבותה האסטרטגית של כל יחידה גאוגרפית. כך למשל, הקמת גושי ההתנחלויות סביב ירושלים ובתוך "מעטפת ירושלים" נחשבת עדיפות עליונה – מאחר שהיא מבטיחה את בידוד העיר מסביבתה הפלסטינית.

גם אזור בקעת הירדן הצפונית בעל חשיבות רבה, כעומק ביטחוני וגבול עם ירדן, מה שמקנה לישראל שליטה צבאית, חקלאית ומימית כמעט מוחלטת. רמאללה, שנחשבה בעבר כמרכז המנהלי והפוליטי של הרשות הפלסטינית, טופלה בעבר כאזור שפחות חשוף לפלישות תכופות. אך המבצעים הצבאיים האחרונים בליבה – כגון זה שהתרחש ב-27 באוגוסט – משקפים שינוי בולט במדיניות ישראל: לא עוד הסתפקות בכיתור הפריפריה או בידוד ערים, אלא מסר ברור שאין "חסינות" לשום אזור בגדה, גם אם מדובר בבירת הרשות. כך הולכים ונשחקים החריגים הקודמים, ופרויקט ההתנחלות אינו פוסח למעשה על שום חלק מהגדה.

האם ההתנחלויות ישפיעו על הפופולריות של הרשות הפלסטינית?

טבעי שכל שינוי במאפייני הגדה, במיוחד בעיר מרכזית כמו רמאללה, ישפיע ישירות על מעמד הרשות הפלסטינית ועל הפופולריות שלה. הרשות הציגה עצמה לאורך שנים ככלי ל"שימור שרידי הפרויקט הלאומי במסגרת הסכם אוסלו". אך אם הלחץ על הפלסטינים יחריף בפועל כתוצאה מהתנחלויות והידוק האחיזה הישראלית, ההבטחות הללו ייראו ריקות מאי פעם.

באותו שלב ימצאו חלקים נרחבים בציבור הפלסטיני שהרשות אינה מסוגלת עוד להגן על האינטרסים שלהם, ואף לא להקל את עול הכיבוש. כך תתערער תדמיתה ותצטמצם בסיס התמיכה שלה – מצב שעשוי לפתוח פתח לעליית פלגים אחרים הדוגלים במאבק ישיר מול ישראל.

האם אנו ניצבים בפני אינתיפאדה שלישית?

הגורמים שעשויים להביא להתפרצות אינתיפאדה פלסטינית חדשה מתכנסים בנקודת מפתח אחת: סגירת האופק הפוליטי והתמוטטות מה שנותר מאוסלו. עם החרפת ההתנחלויות הישראליות וקריסת רעיון המדינה הפלסטינית, ישראל בפועל מבטלת את המסגרת המדינית שעליה נשענת הרשות.

במקביל מתעצם ההשפלה היומיומית דרך הרחבת ההתנחלויות, חדירות לערים, והכבדה על חיי היומיום בגדה – כל זאת יוצר תחושה כללית שלפיה לא ניתן להתמודד עם המצב הקיים אלא באמצעות התנגדות.

מצב זה משתלב עם חולשת הרשות ואובדן הלגיטימציה הציבורית שלה, מה שפותח פתח לתנועה פלסטינית עממית שעלולה לצאת מכלל שליטה. עבור הנוער הפלסטיני – דור שלאחר אוסלו – שחייו עוצבו רק על ידי כיבוש וכישלון מדיני, אין תקווה במשא ומתן או בפשרות. לפיכך, בחירת ההתנגדות והאינתיפאדה נראית להם משכנעת יותר בכל סגירה של אפיקים אחרים.

לפיכך, ניתן לצפות להסלמה בפעילות המזוינת בערים כמו שכם, ג'נין וטולכרם – שם ינסו הצעירים הפלסטינים להגיב לחנק ולהתקפות היומיומיות. סביר שהפעילות תלבש צורות שונות, כולל פעולות יחידים כמו דריסה ודקירה, שהפכו לחלק בלתי נפרד מתמונת ההתנגדות בגדה.