כך מגינה ארה"ב על העליונות הצבאית של ישראל באזור

מאמצע שנות השבעים אימצה ארצות הברית מדיניות חוץ קבועה באזור מערב אסיה (כלומר, המזרח התיכון), שמטרתה להבטיח את העליונות הצבאית האיכותית של ישראל על פני כל מדינה שכנה לפלסטין או בסמוך לה, או על פני כל ברית אזורית באזור. מדיניות זו באה לידי ביטוי פעמים רבות באמצעות מאמצים ישירים או עקיפים (מלחמות, מבצעים, עיכוב משלוחי נשק בים, באוויר וביבשה, והטלת סנקציות) במטרה למנוע, להחליש או להשמיד יכולות צבאיות של מדינות שכנות לישראל ושל תנועות התנגדות, או כל גורם שעלול להוות איום על העליונות הישראלית.

מניתוח המקרים של עיראק, סוריה ותימן, וכן מהעימות המתמשך עם חיזבאללה בלבנון, ברור לכל אדם אובייקטיבי כי המטרה הסופית של וושינגטון אינה "השגת שלום או יציבות" כפי שטוען הנרטיב האמריקאי, אלא מניעת כל אתגר צבאי להגמוניה של ישראל – ובכך גם להגמוניה של ארצות הברית (שהחליטה במהלך מלחמת עיראק ב-2003 ובמהלך מבצע "שיטפון אל-אקצה" לנקוט צעדים ישירים לשמירה על יוקרתה האזורית).

עיראק: השמדת הצבא המאיים על ישראל
עיראק היא הדוגמה הבולטת ביותר לאסטרטגיה זו. תחת שלטון סדאם חוסיין, בנתה עיראק את אחד הצבאות החזקים בעולם הערבי, שמנה מעל מיליון חיילים, והחזיק ביכולות מרשימות בתחום השריון, הארטילריה, המטוסים, הטילים והנשק הכימי.
אולם, כל עוד נלחמה עיראק באיראן במהלך מלחמת ההגנה המקודשת (1980–1988), לא ראתה ארצות הברית בכך איום על ישראל או על בעלי בריתה באזור, ואף העניקה לה תמיכה נרחבת.

לאחר שפגעה בישראל במהלך מלחמת המפרץ, השמידה ארצות הברית חלק ניכר מהתשתיות הצבאיות בעיראק, ולאחר מכן הטילה סנקציות כבדות שגרמו לקריסת התשתיות הצבאיות והאזרחיות גם יחד.
המכה הסופית ניתנה במלחמה בשנת 2003, אז הובילה ארצות הברית פלישה בתואנה של סילוק נשק להשמדה המונית – נשק שמעולם לא נמצא. הכיבוש האמריקאי פירק את הצבא העיראקי והמוסדות הביטחוניים, תוך התמקדות בהשמדת היכולות האיכותיות, במיוחד טילים בליסטיים, כדי להבטיח שעיראק לא תוכל לאיים על ישראל.

סוריה: סחיטת אל-שרע אל-ג'ולאני ופגיעה ביכולות הצבאיות
גם בסוריה, ובעיקר לאחר נפילת שלטון בשאר אל-אסד, פעלה ארצות הברית ישירות באמצעות תקיפות אוויריות, בשיתוף פעולה עם ישראל, לתקוף למעלה מ-400 יעדים צבאיים בלילה שבו קרס המשטר, כדי למנוע העברת יכולות איכותיות לידי קבוצות חמושות עתידיות. כמובן, לא הייתה לארצות הברית בעיה בהותרת כלי נשק קלים ובינוניים שאינם מאיימים על ישראל באופן אסטרטגי.

בהקשר זה, חשפו מקורות תקשורתיים רבים כי תנאי הסרת הסנקציות מצד ארצות הברית מול שלטונו של אחמד אל-שרע (אל-ג'ולאני) כללו את מסירת הנשק הכימי והתחייבות שלא להפוך את סוריה לאיום על ישראל.

תימן: השמדת היכולות עוד מימי עלי עבדאללה סאלח
בימיו של הנשיא המודח עלי עבדאללה סאלח, פעלה ארצות הברית לחיסול היכולות האוויריות וההגנתיות של תימן, במיוחד בתחום מערכות ההגנה האווירית.
למרות המרחק הגאוגרפי מתימן לפלסטין הכבושה, חששה וושינגטון מהעברת אמצעי לחימה מתקדמים – ובעיקר טילים ניידים נגד מטוסים – לידי כוחות התנגדות.

לפי מקורות ביטחוניים בתימן, החלה השמדת מערכות ההגנה האווירית בשנת 2004, בפיקוח אמריקאי, בשיתוף פעולה עם משרד ההגנה בתימן באמצעות סוכן המודיעין עאמר מוחמד סאלח. עד לסוף המבצע, הושמדו 1263 טילים נגד מטוסים, 52 משגרי טילים ניידים ו-103 סוללות טילים.

בנוסף לכך, פעלה ארצות הברית להשבתת חיל האוויר התימני באמצעות חבלה פנימית במטוסים, שהובילה להתרסקותם במהלך משימות אימונים. תימן איבדה במהלך תקופה זו עשרות מטוסים ו-39 אנשי צוות.

לאחר הצלחת מהפכת תימן, תמכה ארצות הברית בקואליציה בראשות סעודיה נגד תימן, תוך מתן מודיעין, סיוע לוגיסטי ונשק. למרות שטענה כי מדובר בבלימת "ההשפעה האיראנית", המטרה האמיתית הייתה למנוע כל איום עתידי על ישראל מאזור אסטרטגי זה.

הצבא הלבנוני וחיזבאללה
מאז שנות ה-80 סיווגה ארצות הברית את חיזבאללה כ"ארגון טרור" ופעלה ללא הרף לפרקו או להחלישו.
אולם, היא ניצבה בפני דילמה מורכבת: לא ניתן היה לפרק את חיזבאללה מבלי להוביל לקריסת לבנון, מה שעלול דווקא להעצים את כוחו.

לכן, התמקדו מאמצי המדיניות האמריקאית בשני מסלולים:

• תמיכה בצבא הלבנוני, אך תוך הגבלות חמורות, כדי למנוע ממנו לפתח יכולות שיכולות לאיים על ישראל. כך נמנע מהצבא לרכוש מערכות הגנה אווירית מתקדמות או נשק נגד שריון ישראלי (כגון דחיית העברת מטוסי מיג 29 הרוסיים או הסרת חימוש ממסוקי גאזל שהועברו מאיחוד האמירויות ב-2007).

• החמרת הסנקציות הכלכליות על חיזבאללה ועל כל הגורמים המזוהים עמו.

לאחר מלחמת לבנון השנייה והסכם הפסקת האש, מנעה ארצות הברית מהצבא הלבנוני להחזיק בנשק האיכותי שהיה בידי חיזבאללה בדרום לבנון, ואילצה אותו להשמידו תחת הכותרת של "ניקוי שאריות מלחמה".

במקביל, ניסו דוברים אמריקאים להצדיק את אי-שימוש הצבא הלבנוני בנשק ההתנגדות בטענות כמו חוסר התאמה בין סוגי הנשק, או אי שימוש של צבאות קלאסיים בנשק אויב – טענות שסותרות את המציאות והניסיון הצבאי הבינלאומי, שכן אפילו צבא ארצות הברית עושה שימוש בנשק אויב במבצעים מיוחדים.
ראוי לציין גם שישראל עצמה העבירה במהלך מלחמת האזרחים בלבנון נשק שלל לצבא דרום לבנון ולכוחות הלבנונים.