מהנייטרליות לעימות דיפלומטי: השינויים בעמדתה של סין כלפי ישראל

העמדה הסינית כלפי ישראל עברה שינוי הדרגתי ועמוק במהלך השנים 2024–2025, מה ששיקף התמקמות אסטרטגית מחודשת במסגרת חזון רחב יותר של תפקידה של סין במזרח התיכון ובעולם. סין כבר לא מוגבלת לעמדה נייטרלית או מאוזנת באופן מסורתי, אלא נוקטת קו ברור וגלוי יותר, במיוחד בנוגע לסוגיה הפלסטינית וליחסים עם איראן – תוצאה של אינטראקציה מורכבת בין מניעים פנימיים וחיצוניים ואינטרסים גיאופוליטיים שלובים.

לאחר מלחמת עזה בסוף 2023, נראה כי בייג'ינג כבר לא מסתפקת בשיח של "ריסון" שגרתי, אלא מאמצת שיח פוליטי תקיף יותר, שמאמץ את הנרטיב הפלסטיני מנקודות מוצא של זכויות האדם והצדק ההומניטרי. סין מותחת ביקורת ישירה על ישראל באומות המאוחדות, בתקשורת הרשמית ובשיח אקדמי גובר. מגמה זו בלטה בגינויים מפורשים למעשי ההרג ברצועת עזה והטלת אחריות על וושינגטון בשל הגנה מדינית עקבית על ישראל באמצעות וטו חוזר, תוך תמיכה יזומה ביוזמות להפסקת אש ודגש על מרכזיות פתרון שתי המדינות.

במקביל, חלה התפתחות איכותית ביחסי סין–איראן, כשסין רואה בטהראן שותפה אסטרטגית מול הלחצים המערביים וגורם מרכזי לייצוב האיזונים האזוריים. הדבר בא לידי ביטוי בתמיכתה בזכותה של איראן לריבונות ולתוכנית גרעין אזרחית, ובהתנגדות לתקיפות ישראליות על מתקניה. בנוסף, ישנם סימנים לשיתוף פעולה טכנולוגי-צבאי מרשים, ובמיוחד בהעברת מערכות הגנה אווירית מתקדמות, במסגרת תיאום רחב הכולל גם סייבר, בינה מלאכותית ואנרגיה.

בזירה הסורית, גינתה סין בפומבי את התקיפות האוויריות החוזרות ונשנות של ישראל, והגדירה אותן כהפרה בוטה של המשפט הבינלאומי ושל ריבונותה של מדינה חברה באו"ם – דבר המשקף עקביות בגישתה האזורית החדשה.

הגורם המרכזי להבנת השינוי בגישת סין לישראל הוא ההתחממות ביחסים בין ישראל לטייוואן – מהלך שסין רואה בו חצייה חמורה של עקרון "סין האחת". בייג'ינג זעמה על חיזוק שיתוף הפעולה הביטחוני והטכנולוגי, ועל ביקורים פרלמנטריים רמי דרג מטעם הכנסת בטייפה. בתגובה, נקטה סין צעדים דיפלומטיים תקיפים, תוך הפחתה הדרגתית של הגיבוי הפוליטי לישראל ושימוש בנושא הפלסטיני כקלף לחץ בעל ממדים מוסריים, מדיניים וריבוניים.

נוסף לכך, גובר חוסר שביעות הרצון הסיני מצעדי ישראל שנראים כתואמים לאסטרטגיה האמריקאית לבלימת סין – לרבות צמצום ההשקעות הסיניות והצטרפות ל"מעבר הכלכלי הודו–המזרח התיכון–אירופה", שמוגדר בבייג'ינג כאיום ישיר ליוזמת "החגורה והדרך".

לאור זאת, העמדה הסינית החדשה מובנת כתוצאה רציונלית של שינויים בינלאומיים ואזוריים, ולא כהפיכה פתאומית במדיניות. בייג'ינג מפעילה ארסנל כלים שלם בעיצוב עמדתה: מהאומות המאוחדות, דרך התקשורת הממלכתית, ועד לפעילות ציבורית ואקדמית – מה שמעיד על אסטרטגיה מורכבת המשלבת רטוריקה רשמית עם גיוס פנימי ולגיטימציה משפטית.

למרות החרפת השיח כלפי מדיניות ישראל, סין שומרת על עמדה אחידה המתנגדת להתערבות צבאית, ותומכת בפתרונות מדיניים מרובי-צדדים – מה שממחיש את רצונה להצטייר ככוח רציונלי ומאזן מול הציר האמריקאי–ישראלי, מבלי להיגרר לעימות ישיר.

לסיכום, השינוי הזה מעיד על שאיפתה של סין לתפקיד פוליטי מרכזי בזירה האזורית, ועל רצונה לבסס את מעמדה ככוח עולמי נושא חזון חלופי לסדר הבינלאומי – חזון הדוגל בהתנגדות להגמוניה, בתמיכה בריבונות ובהגנה על סוגיות צדק עולמיות – ובראשן פלסטין.