"הנשיונל אינטרסט": ישראל שואפת לעצב סדר אזורי דרך הנורמליזציה

בשבועות האחרונים, ובמסגרת השיח האמריקאי-ישראלי, מתגלות יוזמות מתקדמות שמטרתן להחיות את "הסכמי אברהם". על פי מאמר שפורסם באתר "The National Interest" ותורגם לאתר "אל-חנאדק", ניתן לראות כיצד הפכה הנורמליזציה לכלי מרכזי בפרויקט הציוני שמטרתו לעצב מחדש את הסביבה האזורית באופן שישרת את האינטרסים הביטחוניים, הכלכליים וההתרחבותיים של "ישראל". על פי שיח זה, הנורמליזציה איננה עוד מהלך טקטי לשיפור יחסים דו-צדדיים, אלא מוצגת כתנאי הכרחי ל"יציבות ושגשוג האזור", וכשער להכרה ב"ישראל" ככוח לגיטימי שאי אפשר להתעלם ממנו במערכת האזורית.

בהקשר זה, מתבהר במאמר כי מדובר בניסיון לכפות הגמוניה ישראלית על חשבון ענייני העמים – בראשם הסוגיה הפלסטינית. עוד עולה כי תל אביב משתמשת במסלול הנורמליזציה כמסך עשן לבריחה ממשבריה הפנימיים ומהבידוד הבינלאומי, תוך הישענות על כלים אמריקאיים ותעמולה פוליטית שמפעילה לחץ על משטרים תוך כדי דחיקת קול הרחוב. רעיון הענקת "אופק מדיני" לפלסטינים מוצג ככלי טקטי לעידוד קבלה של "ישראל" והתקרבות אליה.

המאמר מתאר כיצד נדרשת הנורמליזציה הישראלית-ערבית לחיזוק הקשרים בין העמים – לא רק שיתופי פעולה ביטחוניים – כדי שתמשיך ותתרחב.

כעבור כ-21 חודשים מאז מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023, ניצבת הנורמליזציה מול אתגרים חמורים. בעוד שיתוף הפעולה הצבאי והאסטרטגי נמשך ואף התגבר במקרים מסוימים, ההיבטים האזרחיים של הנורמליזציה האטו משמעותית. הסכמי אברהם, שבעבר נחשבו להישג היסטורי, מאוימים כעת על ידי מעבר למציאות דו-רובדית: שיתוף פעולה ביטחוני יציב מול ירידה בהשתתפות האזרחית.

חלוקה זו אינה חדשה – עוד לפני ההכרה הפומבית, היחסים הביטחוניים החשאיים היו בסיס לקשרים עם מדינות המפרץ. אך שני הרבדים מגיבים באופן שונה לזעזועים חיצוניים – ההיבט האזרחי מושפע מהותית מהעימות עם הפלסטינים ומהלך הרוח הערבי, בעוד השיתוף הביטחוני ניזון מאינטרסים אסטרטגיים ולכן יציב יותר בתקופות משבר.

מאז 7 באוקטובר 2023, האיזון הזה התערער בחדות: תיירות, עסקים, וחילופי תרבות הצטמצמו או חדלו לגמרי. פגישות רשמיות בין בכירים מישראל למרוקו ובחריין פסקו, והצטמצמו גם עם איחוד האמירויות.

יוזמות כמו "פורום הנגב", אזור "שער ירדן התעשייתי", ופרויקט "מים תמורת אנרגיה" הוקפאו. גם פורום גז מזרח הים התיכון כמעט ואינו מתכנס, והעבודה על מסדרון הודו-המזרח התיכון-אירופה נמשכת בלעדי "ישראל" בשל החשש מאי יציבותה הפוליטית ומעמדה הבינלאומי הפוחת.

ובכל זאת, יציבות הסכמי השלום הפתיעה רבים – רוב התגובות הרשמיות נותרו סמליות בלבד, כמו החזרת שגרירים או ביטול אירועים תרבותיים. המסחר עם איחוד האמירויות אף עלה ל-3.3 מיליארד דולר ב־2024, לעומת 3 מיליארד ב־2023 (ללא תוכנה ועסקאות ממשלתיות ישירות).

שיתוף הפעולה הביטחוני אף התרחב – מתקפת אוקטובר חיזקה את ההכרה באיום מצד שחקנים לא מדינתיים כמו חמאס, וחיברה זאת לציר בראשות איראן. ברור שנפילה של "ישראל" או ערעור יציבותה יסכנו גם את המשטרים המנרמלים. לפיכך, עסקאות הנשק לאיחוד האמירויות, בחריין ומרוקו ייצגו 12% מיצוא הביטחוני הישראלי ב־2024 (לעומת 3% ב־2023). ב־2025 רכשה מרוקו תותחים מישראל, והאמירויות אירחו יצרניות נשק ישראליות.

לקראת יום השנה השני ל־7 באוקטובר וחמש שנים להסכמי אברהם, ניצבת "ישראל" בצומת מכריע – ככל שהמלחמה נמשכת ודימויה כמעכבת פתרון עם הפלסטינים מתגבר, יתקשו שותפיה להצדיק המשך מעורבות או הרחבה. ללא מאמץ ישראלי לשקף הבנה אסטרטגית למניעים של בעלי בריתה, המרחק הנוכחי עלול להפוך לקבוע.

בין נורמליזציה להססנות – נתניהו מראה סימני נכונות לסיים את המלחמה, וייתכן שסעודיה תסכים לנורמליזציה ללא התקדמות מדינית ממשית. עסקת הנשק הגדולה שלה עם ארה"ב עשויה להחליף זמנית את הדרישות לתוכנית גרעין אזרחית או ברית ביטחונית.

הצד הישראלי רואה בנורמליזציה עם ריאד פריצת דרך גיאו־אסטרטגית, שתשפר את המעמד האמריקאי ותצמצם את השפעת איראן. אולם כדי לנצל הזדמנות זו נדרשות הכרעות כואבות. עיכוב מצד ישראל עלול להוביל לכך שסעודיה תשיג הבטחות גרעין וביטחון מוושינגטון – בלי שום תמורה כלפי "ישראל" – תרחיש מדאיג מבחינת תל אביב.

אסטרטגיית נורמליזציה רב־ממדית תוכל גם לבלום את השחיקה בהסכמי השלום הקיימים, להפחית את הבידוד הגובר של "ישראל" ולסייע בבניית סדר אזורי יציב יותר – בהתאם לחזון הסכמי אברהם ולתפיסת טראמפ.

העמקת התמיכה הציבורית בנורמליזציה תחזק לא רק את יציבות ההסכמים אלא גם את "דימוי ישראל" בעולם הערבי – לא רק בקרב ממשלות וצבאות. כך ייווצר קונצנזוס אזורי רחב יותר סביב תפקידה של "ישראל" לאחר המלחמה, מה שיגדיל את מוכנות המדינות הערביות להשתתף ביציבות ושיקום, ויקטין את משיכת "הכוחות הקיצוניים".

אסטרטגיה זו תחזק את מעמד "ישראל" כשותף לגיטימי, כשהנורמליזציה אינה מבוססת רק על אינטרסים חולפים, אלא על תשתית רחבה של אינטרסים כלכליים, דיפלומטיים ואסטרטגיים – בסיס לסדר אזורי בר־קיימא.