סוריה במלכודת הנורמליזציה: בין נכונות אזורית להתנגדות עממית

הזירה הסורית עברה תהפוכות דרמטיות לאחר ההפיכה המהירה שהפילה את בשאר אל-אסד, אשר באה כתוצאה מהסכמה אזורית-בינלאומית לכפות מציאות פוליטית חדשה באזור. מציאות זו מקדשת את מה שמכונה "המזרח התיכון החדש" באמצעות כוח, לאחר כישלון הגישות הרכות הקודמות. נראה כי המלחמה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023, והתרחבה מאוחר יותר, אינה אלא תמונה חיה לדרישה אמריקאית חיונית, ואף קיומית.

ועידת ריאד ב-14 במאי הייתה נקודת מפנה, כאשר סעודיה, באמצעות מוחמד בן סלמאן, הציגה את אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) – העומד בראש ממשלת המעבר הסורית – בפני הנשיא האמריקאי טראמפ, ובכך סימנה את תחילתה של מסע נורמליזציה שיטתי. מסע זה החל בהדלפות והכחשות, לפני שהפך למדיניות ריאלית הנתמכת על ידי איחוד האמירויות, הנחשבת לסנדקית האזורית של פרויקט הנורמליזציה הידוע כ"הסכמי אברהם".

התברר כי המלחמה האמריקאית-ישראלית נגד איראן הובילה לתוצאות בלתי צפויות, מה שדחף את וושינגטון להפעיל מחדש את מסלול הנורמליזציה, ולהעניק לאל-שרע זמן לבסס את שלטונו בסוריה, בתמורה למעורבות בשיחות חשאיות עם ישראל. סדרה של אינדיקטורים בשטח אישרו את מעורבותה של דמשק בתהליך הנורמליזציה, כולל ביקורים רשמיים הדדיים, הצהרות חוזרות ונשנות של בכירים ישראלים ואמריקאים, לצד הסכמים ביטחוניים וצבאיים מרומזים בדרום סוריה, במיוחד במחוז קונייטרה ובהר החרמון.

אחמד א-שרע (אל-ג'ולאני) החל את צעדיו באירוח משלחת יהודית בדמשק בפברואר 2025, ולאחר מכן קיבל איום ישיר משר המלחמה הישראלי באפריל. הוא ביקר באיחוד האמירויות שארגנה לו פגישות עם בכירים ישראלים, וכמו כן, עיתונים עבריים דיווחו על ביקורים הדדיים בין דמשק לתל אביב, במהלכם נידונו תיקים ביטחוניים וצעדים ל"בניית אמון".

בהקשר קשור, הממשל האמריקאי נקט בצעדים מעודדים כמו הסרת הסנקציות, ושילוב כוחות "קאסד" במוסדות המדינה הסורית, תוך מתן הכרה מרומזת לממשלה החדשה כסמכות יחידה. כמו כן, ארגון "הייאת תחריר א-שאם" הוסר מרשימת ארגוני הטרור כהכנה לשילובו בזירה הסורית החדשה.

תרחישי נורמליזציה:

ישראל העלתה באמצעות ערוצי תקשורת שלושה תרחישים להסדרה:

1)החזרת שליש מהגולן לפני קו הפרדת הכוחות של 1974.

2)חלוקת הגולן לשלושה אזורים: חלק ממנו יימסר לסוריה, וחלק אחר יוחכר.

3)ישראל תשמור על רוב הגולן ותמסור את השליש הנותר בתמורה להסדרים ביטחוניים.

מנגד, העמדות הסוריות מצביעות על דבקות רשמית מוצהרת בהכחשת כל נורמליזציה, למרות שהעובדות מוכיחות ההפך, מה שמשקף ניסיון לקנות זמן ולהכין את הקרקע פנימה.

העמדות הפנימיות:

מסלול הנורמליזציה נתקל בסירוב מצד גורמים אחדים:

-תושבי הגולן קראו למשאל עם לפני כל ויתור על הריבונות.

-"מסד" (המועצה הסורית הדמוקרטית) הביעה חשש שהנורמליזציה תהפוך לקלף ללגיטימציה של ויתורים על הגולן ואולי על צפון סוריה.

-הקבוצות האסלאמיות החמושות דוחות את הנורמליזציה, מה שמציב את אל-שרע בפני דילמה פנימית.

-אקדמאים ואנשי רוח הזהירו כי המודל האמירתי או המצרי אינם מספקים ערובות לרווח לאומי.

-החברה האזרחית הראתה חולשה בביטוי עמדתה, כפי שהתבטא בתקרית בית ג'אן, ובפתיחת הדרכים בקונייטרה.

ההתבססות הישראלית בדרום סוריה:

ישראל פעלה להגביר את נוכחותה הצבאית בדרום סוריה באמצעות הקמת בסיסים צבאיים חדשים באזורים אסטרטגיים, במיוחד סביב הר החרמון ובסביבת קונייטרה, בגיבוי פעולות עקירה שיטתיות, חסימת דרכים ויישור קרקעות, בהקשר של לחץ לריקון האזור או לאלץ את התושבים לחיות בדו-קיום עם הכיבוש.

פיתויים כלכליים ופוליטיים:

התקשורת הישראלית קידמה את יתרונות הנורמליזציה, כמו האפשרות לייצא גז לסוריה, פרויקטים משותפים לניהול משאבי מים עם ירדן, שיקום, ובנוסף "פארק שלום" בגולן.

סיכום:

ברור כעת שג'ולאני מבין ששרידותו בשלטון תלויה בחתימה על הסכם "שלום" שיכלול ויתור על הגולן, אך הוא שאף לעכב את ההכרזה הרשמית כדי לצבור קלפים פנימיים. מנגד, נראה כי ממשל טראמפ ונתניהו זקוקים בדחיפות להישג דיפלומטי, מה שדחף אותם להאיץ את קצב המשא ומתן והלחצים. כל הנתונים מצביעים על התקרבות רגע החתימה, בין אם בספטמבר במהלך ישיבת העצרת הכללית, או באוקטובר הקרוב.

בשורה התחתונה, סוריה מוצאת את עצמה כיום במלכודת מורכבת: בין לחצים חיצוניים, ניצול פנימי של הישארות השלטון, ועם מותש שלא התייעצו איתו בענייני גורלו.