האם החרדים יגויסו כדי למנוע משבר ביטחוני?

ככל שמספר ההרוגים הישראלים ברצועת עזה עולה, לצד המצב המאתגר הנוגע לאסירי חמאס, הולך ומתעצם הדיון סביב צעירים חרדים שלא השתתפו במלחמה. עיתון "הארץ" מציב את הדילמה האתית האם מוצדק שבנה של אם אחת יקריב את חייו למען המדינה בעוד שבנה של אם אחרת נשאר בטוח לומד בחדרו, שכן רוב בני הנוער בישראל מסכנים את חייהם ומתים. הרעיון של כליאת עשרות אלפי גברים חרדים מתואר כמושג מעוות בעל השלכות כפולות.

הדילמה המוסרית העיקרית נעוצה בשאלה האם נכון שבנה של אם אחת יקריב את חייו בהגנה על המולדת, בעוד שבנה של אם אחרת נשאר בטוח לומד בחדרו, שכן רוב בני הנוער בישראל מסכנים את חייהם ומתים.

המילים הללו אינן שייכות לפוליטיקאי בן ימינו המנסה למצב את עצמו כמנהיג מחאה, ואינן באות מחייל מילואים שחוזר מעזה בתחושת חסר. במקום זאת, הם דבריו של דוד בן-גוריון, אדם שמילא תפקיד בהקמת ישראל והעדיף את לימוד התורה.

לפני למעלה משישים שנה, ב-1958, הביע בן-גוריון בפני הרב הראשי דאז, יצחק הלוי הרצוג, את חששותיו מפני הפטור של תלמידי הסמינרים החרדים משירות צבאי בצבא ההגנה לישראל. למרות זאת, הוא לא שינה את עמדתו, ומספר בעלי הפטור גדל בהדרגה עם השנים. מספר זה עלה משמעותית לכ-12,000 צעירים הזכאים לגיוס אך אינם מתגייסים מדי שנה.

למרות התמודדות עם תגובה חברתית, משפטית ופוליטית, ולאחרונה גם דאגה ביטחונית, הקהילה החרדית נותרה איתנה בתמיכתה בקיום הפטור מגיוס צבאי. הפטור הזה אמנם היה נושא מכריע עבורם ביחסיהם עם המדינה, אבל הציבור הרחב עד לאחרונה ראה בו חשיבות אך לא קריטית. הסדר רב שנים זה גרם לכך שהמועמדים לראשות הממשלה הסכימו להאריך את הפטור בתמורה לתמיכת המפלגות החרדיות בהרכבת קואליציית שלטון, כשהציבור הרחב יצטרף אליה בחוסר רצון.

למרות זאת, לדברי חברי ד"ר חיים זיכרמן, מומחה לציבור החרדי בישראל, חלו שינויים. נכון להיום, בתוך מלחמה בישראל, העדה החרדית-אורתודוקסית מסוכסכת עם עדה דתית אחרת על עתיד המדינה.

החדשות האלה לא טובות. לעימות בין שתי הקבוצות הללו של מתפללים חרדים יש פוטנציאל להסלים לכדי אסון חברתי משמעותי. מי שיש לו תקווה לגבי תוצאות הדיון הקרוב בבית המשפט העליון, כנראה יתאכזב. למעלה ממחצית מהשופטים שכיהנו בבית המשפט מאז קום המדינה נאלצו לטפל במקרה זה. באמצעות 11 פסקי דין נפרדים המשתרעים על פני אלפי עמודים, הם הביעו את תסכולם כשביטלו את חוקי הגיוס שהעבירה הכנסת מסיבות חוקתיות. עם זאת, 76 שנים לאחר מכן, הנושא נותר ללא פתרון.

ב-2017 העביר סגן נשיא בית המשפט העליון לשעבר, אליקים רובנשטיין, את תסכולו מהמצב לדעת בית המשפט במשפט פתיחה תמציתי וחושפני: "ייאוש". עם זאת, ייאוש לבדו אינו פתרון. יש צורך לפתח תכנית פוליטית-חברתית כוללת, הן בכנסת והן במרחב הציבורי, כדי לטפל בסוגיה בצורה יעילה. מה צריכה לכלול תוכנית זו?

בתחילה, יש לדחות את הפתרונות הקיצוניים. למשל, אין לשקול הכללת פטור קבוע ומוחלט לאורתודוכסים קיצוניים בחקיקה. לפי השיטה הנוכחית, חרדי העוזב את בית הספר הדתי לפני שמלאו לו 26 נדרש לשרת בצבא, אך תומכי רעיון זה מציעים לפטור חרדים משירות צבאי החל מגיל 18. שינוי זה יאפשר לאנשים אלה להמשיך בלימודים וקריירה. גם אם הם לא למדו בבתי ספר דתיים.

יש גם הצעה נגדית, קיצונית לא פחות, שמציעה שלגברים חרדים יהיו חובות גיוס זהות לאלה של לא חרדים. על פי הצעה זו, אנשים שיסרבו לשרת יסווגו כ"בורחים" ויהיו נתונים לתוצאות משפטיות חמורות.

כשניצבים מול הבחירה בין ה"כניעה" המבישה כאן ל"צדק" בכל מחיר שם, זה עלול להוביל אותנו קרוב בצורה מסוכנת למלחמת אזרחים. הכניעה של אלה ש"חוששים" מדתם, כמו גם אלה ש"חוששים" מממשלתם, עלולה לגרום לכאוס ופילוג בתוך צבא העם. בדומה, הרעיון להטיל "צדק" מלא על הפוסלים באמצעות כליאת עשרות אלפי גברים חרדים אינו מעשי ועלול להביא לדמוניזציה הדדית ולזלזול בשלטון החוק. בית המשפט העליון הכיר בחוסר התוחלת שבכפייה במצב זה.

שנית, אין לקבל הצעות זמניות הנשענות על הונאה עצמית. אחת הדוגמאות לכך היא הרעיון של שירות אזרחי כחלופה לשירות צבאי חובה. גישה זו היא רק מחווה שטחית, המכונה "ישראבלוף". כך גם לגבי יישום מכסות או יעדי תעסוקה ללא השלכות קונקרטיות על אי עמידה. לחזור על טעויות העבר הוא חסר תועלת. פתרונות אלו הגו פוליטיקאים שהעניקו עדיפות ליציבות הקואליציונית על פני הטיפול בסוגיית הפטור של הציבור החרדי מאחריותם הלאומית. מי שמודאג מרווחת המדינה לא יתמוך בטקטיקות אלו.

אני מאמין שגיוס חרדים יכול להצליח רק אם הוא יתבצע תוך כיבוד העדפות התרבות החרדיות ויתייחס לסיבות חוסר רצונם להתגייס. לחרדים יש שלוש סיבות עיקריות לא להתגייס: ראשית, מסירותם ללימוד התורה, שלדעתם משחררת אותם מחובות עולם. שנית, הם רואים בלימוד התורה מתן הגנה רוחנית למדינה. שלישית, הם חוששים ששירות צבאי מוקדם עלול לשחוק את זהותם הייחודית של הדורות הבאים של החרדים.

אפשר להבין שהמנהיגים החרדים חוששים מההשפעה השלילית הפוטנציאלית על צעיריהם, שזכו להגנה ולמחסה עד הגיעו לגיל 18. השיטה היעילה ביותר לשמור על זהותם התרבותית היא באמצעות בידוד.

האם יש דרך פעולה שתכבד באמת את אורח חייהם של החרדים, תשקול את הסיבות שהם פטורים משירות צבאי ועדיין תאפשר לרובם לשרת בצבא ההגנה לישראל? כדי לתת מענה לכך נדרשת גישה דו-כיוונית: חקיקת חוקים המקדמים גיוס חובה מבלי לכפות זאת, וטיפוח הרצון לשירות צבאי בציבור החרדי באופן התואם את אמונתם.

חקיקה שנועדה לקדם גיוס חובה צריכה להימנע משימוש בלשון ענישה והפללת לומדי תורה. ההתייחסות אליהם כאל עבריינים עשויה לדחוף את העדה החרדית לאנטי-ציונות כמו סאטמר. זה לא מעשי להטיל עונשים פליליים על אלפי אנשים מדי שנה, וחוקי ענישה עלולים לערער את המושג "שלטון החוק". במקום זאת, חקיקה לקידום גיוס חובה צריכה להתמקד בשפה כלכלית, תוך התאמה עם דיוני התקציב בישראל.

לימוד התורה יכול להיחשב כ"תועלת ציבורית" שהמדינה עשויה לבחור לממן, בדיוק כמו מוצרים ציבוריים אחרים כמו בריאות, ביטחון וחינוך. בשל משאבים מוגבלים, המדינה לא יכולה לממן את המוצרים הציבוריים הללו עד אין קץ. למשל, המדינה אינה מספקת גישה בלתי מוגבלת לתרופות, גם אם הן חיוניות להצלת חיים. נקבעת מגבלת תקציב מוגדרת לתעדוף צרכים שונים.

יש להשתמש בגישה זו בעת ההחלטה כיצד להקצות כספי מדינה לחינוך תורני. המימון אמנם חשוב, אבל צריך לעשות אותו בצורה הגיונית שמתחשבת בסדרי עדיפויות אחרים. כתוצאה מכך, אין לראות בצמצום המימון לבתי ספר דתיים כהתקפה על התורה, כי אם שיקוף של העדפות אזרחי ישראל לחלוקה נבונה של כספים.

מספר הגברים החרדים הרשומים ללומדי תורה מן המניין לאחר שהתחתנו בגיל 22 הוא כשליש מקבוצת הגיל הזו. כתוצאה מכך, תקציב המדינה הנוכחי, שכיסה בעבר את העלויות של כלל הגברים החרדים שלמד תורה, הוא בעצם שימוש לרעה בכספי ציבור. מי שלא לומד אינו תורם לטובת הציבור הרצוי. לכן, גם אם המדינה תבחר לממן במלואו תלמידי תורה באמת, נוכל לצמצם את ההקצבות הנוכחיות של תקציב המדינה למערכת בתי הספר הדתיים בכשני שליש.

זאת ועוד, ברמת הפרט אין הצדקה שהמדינה תעניק הטבות לחרדים שאינם לומדים תורה או מתגייסים לצבא. לעומת זאת, מי שיוצא ממילוי אחריותו ללימוד התורה והגנת המדינה, אינו צריך להיות זכאי להטבות שמעניקה המדינה למי שכן ממלא את התחייבויותיו.

השילוב של מניעת הטבות אישיות וקיצוץ בתקציב הישיבה לא יוביל ישירות לגיוס, אבל יתמרץ אותו מאוד בטווח הארוך.

במקביל, על צבא ההגנה לישראל לאפשר הצטרפות חרדים תוך הקפדה על שמירה על זהותם התרבותית. זה חיוני לא רק כדי להעלות את שיעורי הגיוס, אלא גם כדי לשמור על ערכים ליברליים - אין להשתמש בחוק שירות הביטחון כדי להטמיע את הציבור החרדי.

הפתרון המוצע הוא לחייב גיוס חובה לכל החרדים בגיל הגיוס שאינם לומדים תורה במשרה מלאה. כמו כן, חיוני ליצור "מנהיגות לחזית הפנים ולגבולות" ולהקצותה למתגייסים חרדים. כוח זה יהיה אחראי להגנה על אזרחים בעתות מלחמה.

גם במצבו הנוכחי, מנהיגות בעורף היא חיונית במהלך מצבי חירום שונים כמו רעידות אדמה ומגיפות. הקהילה החרדית ידועה בלהיטות שלה להתנדב למטרות ציבוריות חשובות, כולל הגנה על המולדת. על ידי שילוב יחידות מילואים מכל רחבי ישראל ושמירה על גבולות מסוימים, לא רק שיישמר שילוב החרדים בצבא מבלי לשנות את אופיו הכולל של הצבא, אלא גם ימנע הדרת נשים מחטיבות אחרות בצבא.

בעוד ששירות העורף עשוי שלא להשוות לשירות קרבי בקו החזית, זה יהיה קידום משמעותי לקראת טיפוח שותפות יהודית מכילה יותר בחלוקת הנטל הלאומי. חשוב להבהיר כי אין מדובר בהצעה לשירות אזרחי בעורף, אלא בגיוס מלא בצבא ההגנה לישראל. אם תפיסה זו הייתה מיושמת, כשני שליש מהגברים החרדים היו משרתים בשלב מסוים בצבא.

זה יהיה צעד טיפולי עבור שתי קבוצות האנשים: אלה החוששים מהמדינה יהיו עדים לתמיכה ולהגנה שמספקים אלה החוששים מדתם בעת צרה.