וושינגטון ותל אביב מתכננות את "היום שאחרי" בעזה: שליטה ביטחונית־כלכלית

הלחצים הבינלאומיים על הממשל האמריקאי גברו בתקופה האחרונה בעקבות עמדתו המסרבת לחתום על הצהרת מועצת הביטחון הקוראת להפסקת אש מיידית בעזה ולהכנסת סיוע הומניטרי ללא מגבלות. סירוב זה עורר ספקות נרחבים לגבי מידת רצינותה של ארצות הברית בדחיפה לסיום המלחמה המתמשכת, במיוחד בשעה שהאזור חווה פעילות דיפלומטית מואצת לחיפוש פתרונות שיביאו לסיום המשבר.

בלב ההתפתחויות הללו בלטה פגישה בבית הלבן שהוקדשה לדיון במה שמכונה כיום "היום שאחרי" ברצועת עזה. הפגישה לא הסתכמה רק בבחינת דרכי סיום המלחמה, אלא התמקדה יותר בצורת הניהול העתידי של הרצועה – מה שהחזיר לדיון את השאלות סביב הכוונות האמריקאיות והישראליות האמיתיות. בעוד וושינגטון מדגישה את חוסר האפשרות לחזרת ההתנגדות הפלסטינית לשלטון בעזה, השאלה נותרת בעינה: מי ינהל את הרצועה וכיצד תנוהל התקופה הבאה?

הסימנים מצביעים על כך שהמשבר ההומניטרי הקיים מנוצל ככלי לחץ פוליטי. במקום לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי באופן מיידי וסדיר, ננקטו חלופות בלתי ישימות שהחריפו את המצב. גישה זו הפכה את המצב ההומניטרי לחלק ממשוואה רחבה יותר שנועדה לעצב מחדש את עתיד הרצועה – מדינית, כלכלית וביטחונית בו־זמנית.

מנקודת מבט אחרת, נדמה שהדיונים המתנהלים בוושינגטון ובתל אביב חורגים מעבר לרעיון של הפסקת אש, לעבר פרויקט רחב יותר שמטרתו לכפות ניהול של הרצועה שאינו מבוסס על ייצוג פלסטיני, אלא על משוואה ביטחונית־כלכלית בינלאומית. הדיבור על סידורים שיציבו את עזה תחת פיקוח חיצוני בחסות אמריקאית וישראלית מעיד על ניסיון להפוך אותה ל"אזור מיוחד" המנוהל לפי חישובים אסטרטגיים־כלכליים ולא לפי שיקולי ריבונות פלסטינית. לכך מתווסף הרצון לקשור את עתיד הרצועה לניצול משאביה הטבעיים ומיקומה הגיאוגרפי באופן המשרת אינטרסים אזוריים ובינלאומיים – מה שמזכיר שרטוט מחדש של מפת ההשפעה דרך הכלכלה לפני הפוליטיקה.

עם זאת, היוזמה הזו נתקלת בקשיים גדולים. העדר בהירות אמריקאית לגבי יישום חזון זה פותח פתח למיקוח ישראלי רגיל, שבו הדיבור על תכניות מדיניות משמש כיסוי להמשך המבצעים הצבאיים. על אף חילוקי הדעות בפרטים, הקו המרכזי במדיניות הישראלית הוא כפיית שליטה מלאה על הרצועה – אם באמצעות סידורים מדיניים ואם באמצעות כיבוש ישיר – במטרה לחסל את ההתנגדות החמושה ולמנוע כל איום עתידי.

המהלכים הדיפלומטיים האזוריים, שצוברים תאוצה בשבועות האחרונים, מנסים למלא את החלל באמצעות הצעות להפסקת אש הקשורות לתכנית מדינית מקיפה. אך חוסר הנכונות האמריקאית לאמץ ברצינות את ההצעות הללו משקף המשך הימור על "ניהול הסכסוך" במקום פתרונו. ארצות הברית, על אף הלחצים הבינלאומיים, עדיין מעדיפה להעניק לישראל כיסוי להשלמת מטרותיה בשטח – גם במחיר של ג׳נוסייד נגד העם הפלסטיני בשידור חי.

הבולט הוא שכל הדיונים הללו מתנהלים בעוד למעלה משני מיליון פלסטינים חיים תחת עול השמדה מתמשכת. במקום שהנושא ההומניטרי יהווה שער להסדר מדיני, הוא הפך לקלף מיקוח. הדבר חושף את אופייה האמיתי של הגישה האמריקאית־הישראלית: ניהול המשבר במינימום הכרה בזכויות ובמקסימום השקעה בריק הפוליטי והכלכלי.

נראה שעזה אינה ניצבת בפני מסלול של סיום המלחמה אלא בפני ניסיון לשחזר אותה בצורתה החדשה. כל הסדר שאינו מתחשב בממד הריבוני הפלסטיני יישאר שביר ונתון להתפרצות – גם אם יולבש בתחפושת של "פרויקטים כלכליים". ההיסטוריה הקרובה והרחוקה מוכיחה שהתעלמות משורשי הסכסוך אינה מביאה לסיומו אלא להפקתו מחדש בצורות מורכבות וקשות יותר.