הארץ: מתי תבין ישראל שהכוח הצבאי לא יביא לה ביטחון?

המאמר שהתפרסם ב”הארץ” קובע כי האידאולוגיה הביטחונית של ישראל לא רק הרסה את עזה והגדה המערבית, אלא גם כשל בהגנה על האזרחים הישראלים, שחוקו מסבול שנות הסכסוך ומאוכזבים מכל חלופה שתעדיף שוויון על פני כוח.

הימין הישראלי מאמץ כיום את העיקרון הידוע: “מה שלא ניתן לפתור בכוח — ייפתר בעוד כוח”. עיקרון זה פועל כעקרון פעולה בעזה וגם כתירוץ. כאשר נשאלים שרים בישראל מדוע נכשלו שנתיים של מלחמה בהשמדת חמאס או בשחרור החטופים, התשובה היא תמיד שהמלחמה לא הלכה מספיק רחוק — ולכן הם דורשים "לפתוח את שערי הגיהנום", להשעות סיוע הומניטרי, לכבוש את הרצועה ולעודד הפקעה.

התקף 7 באוקטובר סיפק לישראל תירוץ נצחי למלחמות. כותרות רבות תיארו כיצד חיזבאללה הכין מתקפה דומה מיד אחר המתקפה הפלסטינית. מקורות צבאיים הזהירו שוב ושוב מפני מתקפה דומה מיהודה ושומרון, והישובים על קו הירוק חיים בפחד תמידי מהתקפה שעדיין לא קרתה אך לא שוללה סופית.

מבצעי צה"ל בעיקר ביו"ש כוללים תהליכי מעצרים ומרדפי חיילים על בסיס יומי — בין השאר בג’נין, נור שכם וקלנדיה — בו נחקרים חשודים שמאחסנים נשק, מתכננים פיגועים, או נוצרים כמי שמתכננים לפגוע במתנחלים או ברכושם. גם אם האיום ממשי ואירועי 7 באוקטובר לא היו מעולם סתם תרחיש דמיוני — הטיעון האמיתי הוא: האם האסטרטגיה עובדת?

אם מסתכלים אחורה ל־2008, כשקצב המלחמות בעזה הלך וגבר, וכל זה הגיע לשיא ב־7 באוקטובר — כשגילו לפתע “הפנים של הסכסוך” ליד הבית — נגלה שהאסטרטגיה הבטיחותית הישראלית לא מצליחה. גם אם לא נרשם התקפה גדולה מהגדה, זה לא סימן שאין ניסיונות.

הבעיה היא באידאולוגיה עצמה: העיקרון הישראלי למדיניות ביטחון מאז ימי המדינה הקמתו מונחה על כמה ערכים: הרתעה, מניעה, תגובה מהירה, הפתעה, ניהול מלחמות קצרות והרס מקסימלי. מצד הפלסטינים — הפכו לעקרונות: בלבול, פילוג, הגבלת תנועות ושליטה.

הימין מבסס כיום את המשוואה הזו כתירוץ של ממש:  כשנשאלים מדוע מלחמה בת שנתיים לא פשרה חמאס או השיבה את החטופים — התגובה: המדינה לא שימוש בכוח מספיק. ההצעות: הפסקת סיוע, פלישה כוללת, הגירה כפויה.

אבל מה אם כל האידאולוגיה הזו שגויה מהיסוד?
מבחינה חברתית ועמוקה, ישנו הבנה שגוויה לגבי מה באמת מביא ביטחון. אחד המבקרים הבולטים הביע תמיהה על התפיסה ש*"הכל מותר בשם הביטחון"*, והזכיר את האזהרה של הפילוסוף אסיה ברלין נגד האותופיה הפוליטית שמצדיקה פשע באשמת “טובת הכלל”.

ברלין טען:

"האפשרות לקבל פתרון סופי — אפילו אם תשכחנו את המשמעות האיומה שהמונח קיבל בתקופת היטלר — היא אשליה מסוכנת מאוד. כי אם אתה מאמין בזה באמת, אף מחיר לא גבולי מדי."

אין דבר כזה “ביטחון מוחלט”. גם כאשר יש הסכמים או תהליכי שלום, תמיד תישאר קבוצת “מפריעים” — אך זה לא תירוץ לוותר על מאבק לשלום.

השאלה החשובה יותר: איך למנוע הצטרפות של אנשים ל“הקסימה של אלימות”?
בניגוד להקצנה, בעבר דווח על תושבים שהרגו או נפגעו כתוצאה ממעשי גרילה, עצמם מתנחלים הרסו בתים ברמה שלא מובילה להרתעה אלא להקצנה. במקום לעודד הרגיעה — התמיכה האלימה גברה.

הדה־פוליטיקה והזדקנות של השלטון הצבאי:
שיפור תנאי החיים יכול להפחית מוטיבציה לאלימות — למשל מתן אישורי בניה בג' ובצד א'. אלון אבי־אטר, פקיד בכיר צבאי לשעבר, טען כבר ב־2016 שלא ראה פלסטיני מקבל אי פעם אישור בנייה אז בסוג זה של אזור.

אבל שיפור תשתיות לבן־השעה אינו מחליף שינוי פוליטי אמיתי: ללא חזון לעתיד עצמאי — מה שמוצע נראה כאמצעי להכנעה ופחות כהזדמנות עתידית.

הפלסטינים זקוקים גם הם לביטחון — מבית.
נתונים של ישות OCHA מלמדים שמאות ישראלים נרצחו ביו"ש בשנים האחרונות, אך מספר ההרוגים הפלסטינים גדול בהרבה — פי 16 ב־2025 לעומת הישראלים, ופי 20 בשנים 2023–24. לא מדובר בתחרות “מספר הגופות”, אלא בהבנת חוסר האיזון.

ב-2014 נהרגו בעזה 2,125 פלסטינים לעומת 73 ישראלים (6 אזרחים בלבד) — לפי מקורות ישראליים. גם כאן היחס היה פי 29 — ושוב, לא כדי "לנצח במספרים" אלא כדי להוכיח שאפשר לכבוש באלימות בלי להפסיד.

אילון (ראש השב"כ לשעבר) טען שישראל חצתה גבול כוח, בעוד ש'חמאס' מאמין ב"אי־הכניעה".

"הם לא ייערכו לוותר, אפילו יהיו מנוצחים צבאית מזמן."

הפתרון, לדבריו — מעבר מתלות בכוח צבאי לכוח ערכי ודיפלומטי: שליטה בפוליטיקה, ולא רק בהפגזה.

בינתיים — כפרים נחרבים, קהילות מופרדות ותשתיות מושבתות — והמסטיפר למי שיש תתקיים משאלת עולם?

הסיכום:
כמעט אף ישראלי לא מרגיש בטוח כיום. השאלה היא — האם השחיקה הזו תיפסק רק ברעיון חדש, במסר חדש?
אלא אם מנהיגי ישראל יכירו בחטאם — אין דרך לעצור את הדמים.