ביטחון מול פוליטיקה: מדוע מתנגדים מפקדי הצבא הישראלי לתכנית נתניהו לכבוש את עזה?

מאז פרוץ מלחמת ההשמדה שישראל מנהלת נגד רצועת עזה ב־7 באוקטובר 2023, לא ידעה הזירה הפוליטית והביטחונית בישראל התנגדות רחבה כל כך לתכנית ממשלתית כפי שקרה עם תכניתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לכבוש את עזה. תכנית זו, שאושרה בידי הקבינט המדיני-ביטחוני בליל ה־8 באוגוסט 2025, נתקלה בדחייה מפורשת מצד כל ראשי מערכת הביטחון, ובראשם הרמטכ"ל, רב־אלוף אייל זמיר – עמדה חסרת תקדים במסלול המלחמה הנמשכת כבר יותר משנה וחצי.

עיתון ישראל היום, בציטוט פרשנו הצבאי יואב לימור, ציין כי הגורם היחיד שלא הייתה לו כל השפעה בהחלטת הקבינט הוא דווקא ההנהגה הביטחונית עצמה, שהתנגדה לתכנית פה אחד. האירוניה היא שדווקא הפעם זכתה ההנהגה הביטחונית לתמיכה לא רגילה מצד ראש המל"ל, צחי הנגבי, שסטה ממסלול התמיכה המוחלטת בנתניהו בצעד נדיר.

המתנגדים – בהם פרשנים צבאיים ופוליטיים וקצינים בכירים לשעבר – הסכימו כי כיבוש עזה יגרור השלכות ביטחוניות, פוליטיות וכלכליות חמורות על ישראל. מבחינה ביטחונית הזהירו מהעמסת יתר על הצבא ועל כוחות המילואים ומהאפשרות לגידול במספר ההרוגים בקרב החיילים. פוליטית, הזהירו מבידוד בינלאומי אפשרי ומהתדרדרות דימויה של ישראל. כלכלית, שליטה ישירה בעזה תהיה יקרה מאוד ותגרור שחיקה מתמשכת במשאבים.

הרמטכ"ל זמיר תיאר את התכנית כ"מלכודת מוות", לא רק לשבויים הישראלים המוחזקים בעזה, אלא גם לחלק גדול מהחיילים, לאלפי אזרחים פלסטינים ואף לישראל עצמה. תפיסה זו חופפת את מה שכתב מיכאל הרצוג, שגריר ישראל לשעבר בוושינגטון, בעיתון ידיעות אחרונות, שם דימה את המצב הנוכחי ל"מבוך עזה" שבו ישראל שוקעת ללא כל כוונה ברורה לסיים את המלחמה.

עמדתו של זמיר עוררה תגובות חריפות. מקורבי נתניהו הציגו אותו כמורד המבקש לבצע הפיכה צבאית, והשוו זאת לרפובליקות הבננה של אמריקה הלטינית בשנות ה־70. עיתון הארץ הקדיש מאמר מערכת שכותרתו "האויב החדש: אייל זמיר", ובו נכתב כי נתניהו ושותפיו בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר אינם רואים ברמטכ"ל מפקד עצמאי, אלא כלי ביצוע הפועל על פי הוראותיהם. לדברי העיתון, הם מצפים ממנו להציג "תמונה ערוכה בפוטושופ" של המציאות, שתתאים לנרטיב הפוליטי שלהם – ואם לא, עליו לעזוב את תפקידו.

בקרב פרשנים ישראלים עלתה הערכה כי עמדתו של זמיר משקפת הבנה שההנהגה הפוליטית שואפת בראש ובראשונה להמשיך את המלחמה ללא הגבלת זמן, גם במחיר פגיעה באינטרס הלאומי. ח"כ לשעבר עופר שלח, העומד בראש תכנית הביטחון ב"מכון למחקרי ביטחון לאומי" באוניברסיטת תל אביב, הדגיש כי הממשלה הנוכחית מורכבת ממספר חסר תקדים של שרים המחברים בין בורות פוליטית קיצונית לשיח דתי משיחי.

המחלוקת התרחבה גם לדיון על הצעד שעל זמיר לנקוט. חלק מהבכירים, כמו האלוף במיל' יצחק בריק, קראו לו להתפטר מיד, בטענה ששהייתו בתפקידו הופכת אותו לשותף עקיף למדיניות שהוא מתנגד לה. אחרים, כמו האלוף במיל' נמרוד שפר, סברו כי עליו להישאר ולשאת באחריות להתנגד לתכניות הממשלה שעשויות לכלול גירוש או רצח עם של אזרחים. שפר הדגיש כי זו "שעת אמת" עבור הרמטכ"ל, ועליו לעמוד כ"חומה בצורה" מול הנהגה פוליטית קיצונית שאיבדה את דרכה.

החוקר יגיל לוי הרחיק לכת וקבע כי חובתו של הרמטכ"ל, בנסיבות הנוכחיות, היא להביע בפומבי את התנגדותו לצעדי הממשלה – במיוחד אם זו דוחפת את הצבא לביצוע פשעי מלחמה המאיימים על דימויה וזהותה של ישראל ועלולים לגרור מרד נרחב, ירידה בכשירות הצבאית ועלייה במספר ההרוגים. לוי ציין כי המשך המלחמה ללא תוחלת אסטרטגית, הירידה בתמיכה הציבורית בה והחשד המוצדק כי היא משרתת את הישרדות הממשלה – כל אלה מחייבים הרמת קול.

עוד הזהיר לוי כי שתיקת הרמטכ"ל לנוכח ההתפתחויות היא "עמדה פוליטית" המעניקה לגיטימציה למדיניות הממשלה. דעה זו חופפת את דבריו של הסוציולוג יהודה שנהב־שהרבני, שסבר כי מי שצופים במה שמתרחש בעזה מבלי להביע עמדה פומבית הם שותפים פסיביים לפשעים המתרחשים – מהרעבה מאורגנת, דרך טיהור אתני ועד שלילת אנושיות הפלסטינים. שנהב־שהרבני הוסיף כי השיח הישראלי על "הסדרה", "הכרעה" ו"כיבוש" מאמץ שפה מעודנת לכאורה, אך כזו הטעונה בסמלים המכשירים אלימות.

ברמת דעת הקהל בישראל, חלק מהפעילים משתתפים בהפגנות הקוראות להפסקת המלחמה מתוך דאגה לחיי השבויים הישראלים, אך ערך חייהם של הפלסטינים הניצבים בפני השמדה נשאר בתחתית סולם העדיפויות – אם בכלל נחשב. כך מצטלבות עמדותיו של זמיר ושל מתנגדיו במערכת הביטחונית עם פלח מצומצם מהחברה האזרחית, בעוד שהממשלה הישראלית ממשיכה בדרכה, מתעלמת מהאזהרות כי כיבוש עזה עלול להפוך לאסון כולל שיפגע בביטחון ישראל ובעתידה.