מאז הקמת ישראל, שימש המערב – פוליטית, צבאית ותקשורתית – כרחם האסטרטגי של הפרויקט הישראלי. אך בשנים האחרונות, ובעיקר לאחר המלחמות החוזרות על עזה, נחשפו סדקים עמוקים בתמיכה זו, עד כדי דיבור על "היפוך" כלפי הציונות בקרב מגזרים הולכים וגדלים בחברה המערבית.
שינוי זה אינו מוגבל עוד לפעילים למען זכויות אדם, אלא התרחב לפרלמנטים, מפלגות, ומוסדות אקדמיים ותרבותיים, מונע על ידי תודעה ציבורית גוברת למציאות הכיבוש והאפרטהייד, וחשיפת הנרטיב הציוני אל מול העובדות בשטח ובהיסטוריה. עם התפשטות התקשורת העצמאית, איבדה התעמולה הישראלית שליטה על עיצוב דעת הקהל, ועלו קולות הקוראים להעמיד את ישראל לדין ולבחון מחדש את המורשת ההיסטורית של היחסים המערביים–ישראליים.
מאפיין בולט של שינוי זה היה כינוס הוועידה הבינלאומית הראשונה של יהודים אנטי־ציונים בווינה בין 13 ל־15 ביוני 2025, בהשתתפות כ־500 אנשים מכל העולם. הוועידה נשאה את הסיסמה "יהדות ≠ ציונות" והכריזה על דחיית הבלעדיות של הציונות בייצוג היהודים. ההצהרה המסכמת קבעה שהציונות היא "משטר כיבוש קולוניאלי ואפרטהייד", וקראה להשעות את חברות ישראל באו"ם ובאיחוד האירופי, לתמוך בתנועת החרם (BDS) ולהקים קואליציה פלסטינית–יהודית עולמית להפלת משטר האפרטהייד. הוועידה דחתה את פתרון שתי המדינות וראתה בו "מסווה לקולוניאליזם", ודרשה הקמת מדינה דמוקרטית אחת מהנהר ועד הים.
הוועידה סימלה רגע משמעותי, כאשר ההיסטוריון הישראלי אילן פפה הצהיר שישראל מבצעת "פשעים של טיהור אתני שאין עליהם עוררין", ואילו ניצול השואה סטיבן קאבוס אמר: "מי שחווה את גיהנום הנאצים לא יכול לשתוק על מה שישראל עושה היום בעזה". דליה סריג, אחת המארגנות הראשיות, אמרה: "אנחנו יהודים נגד ציונות... ועומדים לצד הפלסטינים כחלק ממחויבותנו לצדק".
המסר הרדיקלי של הוועידה התבטא בסירוב ל"הבדיל בין ציונות טובה לרעה", ובתפיסת המיזם הציוני כולו ככזה המבוסס על גזענות ואפליה. כן נקראה הקמת רשת יהודית בינלאומית נגד הציונות, והשתלבות בבריתות עם תנועות אנטי־גזעניות ואנטי־קולוניאליות ברחבי העולם. המשתתפים הדגישו כי הצעד נועד גם "לשחרר את היהדות מהציונות".
השינוי במצב הרוח המערבי לא נבע מהוועידה לבדה, אלא גם ממדיניות ומעמדות אקדמיות בולטות:
באוניברסיטאות: יותר מ־6,600 אקדמאים ועובדי אוניברסיטאות בבלגיה קראו להחרים את המוסדות האקדמיים הישראליים. באיחוד האירופי, חתמו 490 אקדמאים על עצומה להפסקת שיתוף פעולה עם גופים ישראליים המעורבים בהפרות.
בפוליטיקה האירופית: ראש ממשלת ספרד, פדרו סאנצ'ס, קרא להפסיק את המתקפה על עזה, בעוד סגנית ראש הממשלה, יון בלארה, דרשה להעביר את ישראל לבית הדין הפלילי הבינלאומי. באיטליה, מנהיגי האופוזיציה הציעו להכיר במדינת פלסטין ולהשעות מכירת נשק לישראל.
בצרפת: חברי פרלמנט ממפלגת NUPES האשימו את ישראל בביצוע "אפרטהייד", וחלקם הניפו את דגל פלסטין בתוך הפרלמנט.
בבריטניה: שר החוץ, דיוויד לאמי, תיאר את המצב בעזה כ"מזעזע", ואיים להטיל סנקציות על ישראל.
כמו כן, בלטו עמדות ביקורתיות מצד אנשי רוח ותרבות, כמו ההיסטוריון עומר ברטוב, שתיאר את המתרחש בעזה כ"רצח עם", והדווחת המיוחדת של האו"ם, פרנצ'סקה אלבנזה, שספגה קמפיין השמצה בשל עמדותיה הפרו־פלסטיניות.
השינויים המחשבתיים באו לידי ביטוי גם בפרסומים אקדמיים: בגיליון מאי 2025 של כתב העת Géostratégiques, תיאר מישל רמבו את הציונות כ"מיזם קולוניאלי המבוסס על שלילת זכויות הילידים", בעוד ספוות אבראגית הציע ניתוח המקשר בין הנכבה ב־1948 למלחמות הנוכחיות כהמשכה של "מדיניות טיהור אתני". ארזקי אע'ימאת טען שההתנחלויות והאפרטהייד הם הכלים המרכזיים למניעת זכות ההגדרה העצמית מהפלסטינים, ואילו ז'אן-מישל פרנושה ביקר את "עמדת האיחוד האירופי העמומה והשלילית" כלפי הרס עזה.
עמדות אלו והוועידות שנערכו מעידות על תחילתו של שינוי יסודי ביחסי המערב עם הציונות – ממעמד של תמיכה מוחלטת למצב של ביקורת ושיח של דין וחשבון, מה שפותח פתח להגדרה מחדש של הזירה הפוליטית והמוסרית בהתייחסות לסוגיה הפלסטינית. כפי שסיכם אחד המשתתפים בוועידת וינה: "הנכבה איננה זיכרון, אלא מציאות מתחדשת... וקולוניאליזם לא מתקנים – מפרקים".
