הארץ: טראמפ מוביל את "ישראל" לשקט של התאבדות

מאמר זה שפורסם בעיתון "הארץ" משקף את עוצמת המתחים הפנימיים והחיצוניים שישראל מתמודדת עמם על רקע המשך המלחמה בעזה. הטקסט חושף משבר אמון הולך וגדל בתוך החברה הישראלית, ומנהיגות פוליטית הדוחפת להרחבת המלחמה ממניעים אידיאולוגיים והתנחלותיים, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מנושא השבויים ברצועת עזה ומהשלכות המלחמה. המאמר מצביע בבירור על ההתרחקות הגוברת בין ישראל לבין בעלת בריתה המסורתית, ארצות הברית, כאשר ממשל טראמפ מתייחס באדישות בולטת לסדרי העדיפויות של ממשלת ישראל, ונראה כי הוא עסוק בהגדרה מחודשת של בריתותיו במזרח התיכון. כמו כן, הימנעותה של ארצות הברית מלקחת צעדים מכריעים לעצירת המלחמה או לתמיכה בה בשטח, מדגישה שינוי אסטרטגי שעשוי להותיר את ישראל חשופה פוליטית וכלכלית בעתיד הקרוב. יש לציין ש"הארץ" הוא עיתון שמאלי במסגרת הציונית, ומאמריו מתמקדים תדיר בביקורת על ממשלת נתניהו ובהבעת דאגה מהשלכות מדיניותה על ביטחון ישראל ומעמדה הבינלאומי.

טקסט המאמר:

הציבור הישראלי עוקב, בשקט ובעייפות, אחר ראש הממשלה נתניהו והזרם הדתי-ציוני. ציבור זה, או לפחות רובו, אינו מביע התנגדות ממשית למה שמתרחש. קיימת בו קבוצה פעילה – כהניסטים ותומכי התנחלויות מן הימין הקיצוני – שחוגגת את המלחמה ומבקשת לנצלה להרחבת גבולות המדינה, על ידי כיבוש מחודש של רצועת עזה, הקמת ממשל צבאי בה ואולי אף הקמה מחודשת של התנחלויות. מבחינתם, המשך המלחמה אינו נטל אלא הזדמנות למימוש מטרות אידיאולוגיות טמונות. אולם רוב הציבור הישראלי אינו שותף להתלהבות זו. זהו ציבור מותש ומבולבל, שאין בו את האנרגיה להתנגד למה שהוא רואה כהידרדרות פוליטית ומוסרית. גם אלה שמבינים כי הממשלה כופה עליהם תרמית פוליטית המתחפשת לסיסמאות כמו "מניעת השביעי באוקטובר הבא" ו"הזכות לנקמה", אינם מצליחים לעמוד מול גל הימין הקיצוני. בפועל, הממשלה הנוכחית בראשות נתניהו אינה מביעה כל כוונה ממשית להשיב את החטופים, אלא חותרת להמשך ואף להרחבת המלחמה. גם אלה שאינם מכחישים את זכותה של ישראל להגן על עצמה ואינם מתעלמים מזוועות ה-7 באוקטובר, חשים כיום ניכור עמוק כלפי המדיניות הננקטת. הם אינם מסוגלים לתמוך בהרג ההמוני של ילדים ונשים, במדיניות של מצור ורעב או בהקמת ממשל צבאי חדש בעזה. ובמקביל, הם יודעים שהמלחמה עד כה לא הובילה לשחרור ולו חטוף אחד, ואין כל צפי שתוביל לכך בעתיד הנראה לעין.

ברקע התמונה כולה, נעדר הקול שאמור היה להיות מרכזי ומשפיע: עמדת הממשל האמריקאי. אין זה עוד סוד כי הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ מתייחס לישראל באדישות בולטת. דוברי ממשלת נתניהו מנפנפים בהצהרות שיצאו מפי טראמפ או עוזריו, המדברות על מחויבות למלחמה טוטאלית נגד חמאס, בדומה למלחמה בנאציזם. אך טראמפ עצמו נוהג בצורה שונה בתכלית מהתדמית שמנסים לצייר עבורו בעלי בריתה של ישראל. הצעד האחרון שלו – שחרור החטוף האמריקאי עידן אלכסנדר – התבצע ביוזמה פרטית וללא תיאום ממשי עם ממשלת ישראל. הוא לא קרא ישירות להפסקת המלחמה, לא הטיל עליה אמברגו נשק ולא הסיר את הווטו האמריקאי מהחלטות האו"ם כנגדה. בפועל, הוא מתנהג כאילו הוא נוטש את ישראל בשקט, ומותיר לה חופש להמשיך בדרכה אל התמוטטות. ברור שטראמפ רואה כיום בערב הסעודית את השותפה החשובה ביותר במזרח התיכון – ולא בישראל.

סימני שינוי זה מרובים:

-נסיגה מהירה מהעיסוק בנושא החות'ים והותרת ישראל להתמודד לבד עם האיומים האוויריים.

-מגמה לקראת הסכם חדש עם איראן, אשר מתחשב באינטרסים של ישראל אך אינו מבטיחם.

-התעלמות מוחלטת מנושא החטופים, אף שזה העסיק אותו בתחילת כהונתו.

כל הנתונים הללו מצביעים על אמת אחת: טראמפ אינו חש מחויבות לגורלה של ישראל, ואינו רואה תכלית בהצלתה משגיונות הנהגתה. הוא נראה כמי שמאמץ גישה פשוטה יותר: תן לה להתאבד לבדה– פוליטית, צבאית ומוסרית.