הארץ: יש לנו האומץ להכיר בכך שהפסדנו במלחמה

הרחוב הישראלי מתחיל להאמין שההפסד במלחמה הפך לעובדה מוגמרת, ושהדרך שתוביל להחזרת החטופים היא באמצעות משא ומתן ועסקה, בניגוד לעמדת ראש הממשלה שמתאמץ להאריך את המלחמה. לפי עיתון "הארץ", "מה שהחברה הישראלית זקוקה לו עכשיו הוא היכולת לומר, גם אם זה קשה ומפחיד, 'הפסדנו ב-7 באוקטובר'".

המאמר:

אחד הקרעים העמוקים ביותר בחברה הישראלית היום, לאחר יותר משמונה חודשים מאז יום שבת השחור והחילוץ הדרמטי של ארבעה חטופים ישראלים, הוא בין אלה שמבינים שהפסדנו לבין אלה שעדיין לא מסוגלים לקבל את הרעיון הזה.

זהו בין אלה שמסוגלים להתמודד עם המציאות כפי שהיא לבין אלה שממשיכים להשלות את עצמם לגבי האפשרות למחוק את העבר באמצעות העתיד. זה גם נוגע לאפשרות למחוק את ההפסד הכואב עם איזה ניצחון, ככל שיהיה.

אלה שמצליחים להתמודד עם המציאות כפי שהיא באמת מבינים גם אחד מהגילויים החשובים ביותר שהתאפשרו במלחמה הזו. אנחנו, ישראל, הישראלים, יכולים להפסיד ולהמשיך לשרוד. זהו גילוי מהפכני. אם הרוח הישראלית עד יום שבת ה-7 באוקטובר התבססה על הרעיון שאם לא ננצח בכל קרב, ובוודאי בכל מלחמה, לא נשרוד פשוט, המלחמה הזו מראה שאפילו אם הפסדנו בסיבוב הזה, אפילו אם נתפסנו לא מוכנים, אפילו אם התגשם הסיוט הגדול ביותר שלנו – אנחנו עדיין כאן.

ההכרה הזו חיונית אם אנחנו רוצים להילחם על הריבונות שלנו, כדי שלא נטבע במציאות מטעה ומובסת. ההכרה בהפסד היא ביטוי של כוח. מבלי להמעיט בכאב, בדאגה ובעצב שמציפים אותנו כל יום, עלינו לראות את הפוטנציאל העצום בהבנה הזו, ובשחרור שהיא מביאה.

ידיעת הילד שהוא יכול להפסיד או להיכשל היא חיונית לצמיחתו, לבריאותו הנפשית וליכולתו לפעול, ליצור ולשגשג בעולם. אלה שחיים לפי הרעיון שאסור להם להפסיד לעולם, שאם יפסידו יחדלו להתקיים, לא ינקטו אף צעד משמעותי לשינוי המציאות. אותו הדבר חל על החברה.

זוהי החשיבות העמוקה של גישת "הקיר הברזל" הישראלית שהתמוטטה ביום שבת. "אחת מכללי החיים הפשוטים היא שאסור לך 'לפגוש באמצע הדרך' את אלה שאינם רוצים לפגוש אותך", כתב זאב ז'בוטינסקי במאמרו "קיר הברזל".

אלה שיודעים שאינם יכולים, בשום תנאי, להפסיד, לא יפגשו לעולם באמצע הדרך את אלה שאינם רוצים לפגוש אותם באמצע הדרך. הם לעולם לא יצאו מאחורי קיר הברזל. לעומת זאת, חברה שיודעת שאפילו אם תפסיד היא תמשיך להתקיים ותוכל לתקן את הכשלים שהובילו להפסד, תהיה לה הזדמנות לנצח. היא תהיה בוגרת ויותר חופשית וחזקה. חברה כזו תאפשר לעצמה לקחת סיכונים רבים יותר ולהיפתח הרבה יותר למרחב בו היא נמצאת, וכך להתפתח ולצמוח.

לכן, אלה שמעיזים להכיר בהפסד – אפילו בהפסד חלקי – במלחמה הזו, הם אלה שמעיזים גם לחשוב באמת על לידה מחדש של הנרטיב הישראלי, על החיוניות האדירה המסתתרת ברגע הזה, והם מעיזים להטיל ספק בהרבה מההנחות הבסיסיות שנשברו בהכרח ביחס לצבא, למדינה, להבטחות הציונות ולבסיסי הנרטיב הישראלי כולו.

כמובן, אותו הדבר חל על החטופים. אלה שחושבים שניתן למחוק את ההפסד, שיש דרך למחוק את מה שקרה, רואים ב"ניצחון מוחלט" דבר חיוני. הם אלו שגרמו להפסד מלכתחילה. אלה שמכירים בהפסד מבינים שעל מנת לשמור על הריבונות הממשית והרוחנית של ישראל, יש לעשות הכל כדי להחזיר את החטופים.

ובפועל, מה שהחברה הישראלית זקוקה לו עכשיו הוא היכולת לומר, גם אם זה קשה ומפחיד, "הפסדנו ב-7 באוקטובר". כי חברה שלא תוכל להכיר בהפסד, במשמעות העמוקה והמעשית של ההכרה הזו, לעולם לא תדע מהו ניצחון.