06:27 זמן קודס הכבושה
אין ספק שהחלטת גנץ ואייזנקוט הגיעה מאוחר מדי בשל האיומים שהם תמיד הדגישו על התפטרות מהממשלה, ותמיד נתניהו לא השתכנע מהאיומים. אך עם ההחלטות השגויות המתמשכות של נתניהו, במיוחד בנוגע להמשך המלחמה ואי-הסכמה לעסקאות, בעיקר זו שהציע נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, גרמו לסבלנותו של גנץ לפקוע, במיוחד כאשר הרחוב הישראלי התומך בו הפך ללחץ עליו. במאמר זה שפורסם בעיתון ידיעות אחרונות, מציג הכותב נחום ברנע את הסיבות לעזיבתו המאוחרת מאוד של גנץ ממועצת המלחמה, ומאשר כי נתניהו ימשיך להוביל את ישראל אל התהום שהוא חופר בעצמו.
ערב הפרישה של המחנה הממלכתי מהממשלה לקח נתניהו את גנץ לשיחה. למה אתם פורשים, תמה. הרי עשיתי כל מה שרציתם. רציתם תוכנית לקראת היום שאחרי בעזה? אישרתי פיילוט לניהול עצמי בכפר בעזה; רציתם עסקה לשחרור החטופים? הסכמתי למתווה לעסקת חטופים; רציתם שיטופל המצב ביהודה ושומרון? אמרתי שיטופל המצב ביהודה ושומרון; רציתם חוק גיוס חדש? אמרתי בסדר, בואו נדבר על חוק גיוס חדש.
לכאורה, גנץ היה צריך לומר כל הכבוד לך, אדוני ראש הממשלה. מילה שלך היא מילה: נישאר בממשלה שלך לנצח. אבל גנץ מכיר את העובדות. התוכנית ליום שאחרי היא פיילוט שנתניהו הסכים לעשות באל-עטאטרה, כפר קטן, למעשה שכונה, בקצה הצפוני של הרצועה, מול התוחמת הצפונית ונתיב העשרה. לא זאת התוכנית שתסלק ביום שאחרי את שלטון חמאס ותיתן עתיד לעזה.
הגדה המערבית היא חבית חומר נפץ שעומדת להתפוצץ. הבעיה מתחילה במצב הכלכלי: הממשלה מונעת מעובדים פלסטיניים לעבוד בישראל; סמוטריץ' עוצר העברה של כספי מיסים שישראל גובה עבור הרשות; אלה שני המקורות העיקריים להכנסת התושבים בגדה. במקביל גוברת הפעילות האלימה של נערי ימין בשטחים פלסטיניים. בן גביר וסמוטריץ', כל אחד בתחום אחריותו, נותנים לאלימות גיבוי. בן גביר מוסיף משלו, בהצהרות מסיתות בעניין הר הבית. המצוקה הכלכלית, האלימות והטרור הם כלים בהגשמת החזון של שני השרים הכהניסטים, חזון הגירוש. למרות ההתראות של הצבא והשב"כ, נתניהו לא מתערב.
אשר לחוק הגיוס, אין בעיה לדבר עליו, אבל כל עוד נתניהו ראש ממשלה גיוס לא יהיה. הברית עם המפלגות החרדיות, עם הרחוב החרדי, היא השכפ"צ שלו.
האם נתניהו חשב שגנץ יקנה את הסיפורים האלה? ספק רב. אבל נדמה שכבר לא אכפת לו אם מאמינים לו או לא. הוא חי בתוך בועה משלו, צינית, מנוכרת, אטומה. גנץ ואיזנקוט לא מצטיינים במיוחד כפוליטיקאים - בוודאי בהשוואה לנתניהו - אבל הם לא ציניים. עדיין לא. יתכן שטעו כאשר הצטרפו לממשלה בתחילת המלחמה; בטוח שטעו כאשר לא פרשו לפני חודשיים-שלושה, כאשר המלחמה איבדה את המומנטום שלה ונתניהו סיכל את המשך שחרור החטופים. אחת הסיבות לפרישה עכשיו היא שהיה קשה להם יותר ויותר להשלים עם היקום השקרי שכפה עליהם ראש הממשלה.
לפרישה קדמו הרבה כאבי בטן. יש פרשנויות שונות למי הבטן כאבה יותר, לגנץ או לאיזנקוט, אבל נדמה שלא זה העיקר. נגזר על נתניהו להכריע בין שתי מגמות הפוכות: אחת אמרה המשך הלחימה ברצועה ובצפון, עד למה שמכונה ניצחון מוחלט והמשך הברית עם סמוטריץ' ובן גביר; השנייה אמרה הפסקת הלחימה בעזה לארבעה חודשים לפחות, שחרור כל החטופים, סיכוי להסדרה בגבול לבנון, ברית אזורית נגד איראן בהנהגת אמריקה, סיכוי לנורמליזציה עם סעודיה ושיקום יחסי החוץ של ישראל. נתניהו הכריע בעד האופציה הראשונה.
לשרים הסביר נתניהו שהוא תלמיד של אבא שלו שהיה תלמיד של ז'בוטינסקי שהאמין שצריך להפעיל כלפי ממשלת בריטניה את "תורת הלחץ". הוא יפעיל את תורת הלחץ כלפי ארצות-הברית. השרים הבליעו חיוך.
הוא לא התאמץ במיוחד להשאיר את השניים בממשלתו: בהתחלה זלזל באולטימטום; בסוף שידל את גנץ בחצי פה. אולי הניח בצדק שהעניין אבוד.
שרי המחנה הממלכתי יכולים להתנחם באקט הראשון ובאקט האחרון של כהונתם. הראשון היה ב-11 באוקטובר, כשמנעו אישור של תוכנית שנתמכה על ידי גלנט והצבא, לפתוח במהלך צבאי יזום, מרחיק לכת, בלבנון. הממשל האמריקאי לחץ באותו כיוון וכך עשו גורמים במערכת הביטחון. הם פגשו באותו זמן נתניהו אחר: מבוהל מאסון 7 באוקטובר, מדוכא, משותק.
האקט האחרון היה ההחלטה בקבינט החירום לאמץ את המתווה המתקדם לעסקת חטופים. משפחות החטופים, גם גנץ ואיזנקוט, מיהרו לקרוא למתווה על-שם נתניהו. התרגיל בלבל לכמה ימים את הביביסטים: האם נתניהו בעד מתווה נתניהו או נגדו?
הפרישה תקשה על ההידברות בין נתניהו לממשלים זרים, בעיקר הממשל האמריקאי. הוא איבד את עלה התאנה שלו. היא תעמיד את סמוטריץ' ואת בן גביר במבחן: גם הם איבדו את עלה התאנה שלהם. היא משאירה את גלנט ואת הרמטכ"ל לבד, מול ממשלה שלא יודעת אחריות מהי. הפנייה של גנץ לגלנט בנאום הפרישה הייתה הזמנה גלויה להצטרפות לפורשים. אני לא בטוח שגלנט שמח במחמאות שגנץ הרעיף עליו.
הצבא ימשיך לעשות את העבודה שלו, אבל הסדקים שהתחילו לנבוע בכוחות המילואים, גם בצבא הקבע, יתרחבו וילכו. ממשלת הימין-על-מלא מחדשת את ימיה. גם המרי נגדה מתחדש, עם זעקת המשפחות בראשו.
סופר: חדר העריכה
