12:23 זמן קודס הכבושה
ברגעי גסיסה אימפריאליים, נוטות מדינות קולוניאליות להפעיל את הכלים האחרונים שנותרו להן: אלימות גולמית, בלתי מוסתרת. וכאשר הכוח כושל מלהביא לניצחון, מוגדרת התבוסה מחדש כ"שלב מעבר אל הניצחון", והאיום מחליף את הפעולה הצבאית – כסות לאוזלת יד, לא ככלי להשגת מטרות. זהו ההקשר האמיתי להבנת האיומים הישראליים האחרונים במה שמכונה "לחץ צבאי ממשי" בעזה.
השקר הגדול: "לחץ צבאי" מול התנגדות שאינה ניתנת להבסה
במשך תשעה חודשים, הפכה עזה למעבדה חיה לבחינת גבולות ההשמדה ההמונית בעידן הנשלט בידי עוצמה אמריקאית ועטוף בשקרים תקשורתיים. ובכל זאת, ממשיכה ההתנגדות הפלסטינית להחזיק מעמד, להילחם, ולחדש טקטיקות בשטח – בעוד שצה"ל, הנתמך באמצעי הלחימה החדישים ביותר מתוצרת אמריקאית, אינו מצליח לשבור את רצון "הנצורים".
האיום במה שמכונה "לחץ צבאי ממשי" אינו תוצאה של עליית כוח ישראלי, אלא תוצר של חוסר אונים מתמשך. האיום איננו אסטרטגיה צבאית חדשה, אלא חלק מתעמולה שמטרתה לחץ במשא ומתן, והצגת הכישלון כ"מבוא" לניצחון. אך ההיסטוריה מלמדת: מדינות שתלויות ברטוריקה במקום בכוח ממשי – מודות למעשה בקריסת יכולתן לייצר עובדות בשטח.
ישראל והמבוי הסתום הכפול: בין כישלון צבאי לבלתי אפשרי פוליטי
איומי ישראל ב"מהלך צבאי חריף" מעידים למעשה כי מבצעי העבר – כולל "עגלות גדעון", שתוארו כפסגת הלחימה – כשלו בהשגת יעדיהם: לא שחרור שבויים, לא חיסול חמאס, ולא כינון שלטון חלופי בעזה. האיום בהסלמה חדשה הוא ניסיון לשכנע את עצמה ביכולת לנצח דרך חזרה על אותו דקלום.
ישראל נמצאת במבוי סתום פוליטי וצבאי כאחד. עם המשך פעילות ההתנגדות בבית חנון, רפיח וח'אן יונס, ישראל כבר איננה מצליחה להגן על חייליה מהיתקלויות מתוחכמות המביאות להריגתם, חטיפתם או נסיגתם המשפילה. התוצאה: מעבר מדיבור של ניצחון לדיבור של איום – ממלחמה לאיום במלחמה.
"משא ומתן תחת אש": טקטיקה קולוניאלית מחודשת
כאשר "בכיר ישראלי" מצהיר שהצבא יפעיל "איום צבאי ממשי באזורים מסוימים כדי לדחוף את חמאס לעסקת ביניים", מדובר בשיח קולוניאלי מסורתי כפי שיישמו מעצמות קולוניאליות קודמות. באלג'יריה, בווייטנאם ובדרום אפריקה, ניסו המעצמות לכפות על תנועות השחרור משא ומתן מתוך עמדת חולשה, תחת אש. אך ההיסטוריה הוכיחה: ההתנגדות האמיתית אינה מתקפלת תחת אש – אלא מתחזקת.
ישראל כיום אינה מסוגלת לכפות מציאות צבאית בעזה, ולכן מנסה לייצר "מציאות מדומה", תוך פריסת יחידות סיור והרחבת שליטה בצירים חלקיים, כדי להציג זאת כ"כיבוש ממשי". ההתנגדות הפלסטינית מזהה זאת, וממקדת תקיפות ביחידות הסיור – בידיעה שבנק המטרות הישראלי רופף, וכל ניסיון לייצר הישג בשטח יעלה במחיר כבד.
מאחורי הקלעים: תמיכה אמריקאית להארכת הלחימה
כאן נכנס הגורם הבינלאומי. לפי "ידיעות אחרונות", מתקיים תיאום בין ישראל לארצות הברית להגברת הלחץ על חמאס. ניסוח פשוט – המסתיר הרבה: לאורך כל ההיסטוריה של הפרויקט הקולוניאלי הישראלי, הייתה וושינגטון המממנת, המגבה והמתירה.
הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ, הרודף אחר פרס נובל לשלום ומבוסס על בסיס ימני ציוני קיצוני, לא מסתיר את תמיכתו המוחלטת בישראל. אך מעבר לכך, הוא מעניק לה אור ירוק לבצע טבח נוסף – לא בשל מטרות פוליטיות ישימות, אלא כדי להזין את נרטיב המלחמה, להאריך את המשבר ולמנוע ניצחון מדיני כלשהו לחמאס, אף אם היה זה הפסקת אש בלבד.
כאן נפגשים הצורך הישראלי עם המצפן האימפריאלי האמריקאי: ישראל זקוקה להפגנת כוח כדי להציל את נתניהו פוליטית, וושינגטון צריכה המשך מלחמה כדי למנוע הישג פלסטיני שיערער את ההגמוניה האמריקאית באזור.
ממשא ומתן לדיכוי: ליבת האסטרטגיה הציונית
מהיום הראשון למלחמה, חתרה ישראל למטרה אחת: פירוק ההתנגדות מנשקה, הרס המבנה החברתי שלה, והפיכת עזה ל"אזור בטוח" בשליטה ישראלית. אך לאחר יותר מ־22 חודשים, היעדים הללו רחוקים מהשגה. לכן, מופעלת כעת אסטרטגיה של "משא ומתן תחת כפייה" – ניסיון להכתיב תנאים בכוח, ולקבל ויתורים שיוצגו מאוחר יותר כ"הישגים הומניטריים".
זוהי אותה לוגיקת מצור שישראל וארצות הברית מפעילות נגד כל גוף מתנגד – מקובה, דרך עיראק ואיראן, ועד עזה: לרעיב את האוכלוסייה, לפגוע בתשתיות, לסגור את האופק המדיני, ואז להכתיב "משא ומתן הומניטרי" שמוביל לתלות – לא לשותפות.
בין התנגדות למדיניות: מי שולט ביוזמה?
אך בניגוד לכל התסריטים שצפו את כניעת עזה, המציאות מספרת סיפור אחר. ההתנגדות, לפי דיווחיה הצבאיים והסרטונים שהיא מפרסמת כמעט מדי יום, מגבירה את פעולתה – לא מתוך פזיזות, אלא מתוך הבנת המצב: ישראל מנסה לקבע מציאות של כניעה, וההתנגדות מבקשת להפוך את השולחן.
צה"ל משתמש בטקטיקה של "סיור תחת מצור" במקום כיבוש קרקעי, עדות למוגבלות כוחותיו. ההתנגדות מזהה זאת, מונעת בניית בנק מטרות מחדש, ותוקפת את היחידות המתקדמות כדי לחסל את יכולות המודיעין שלהן טרם הפיכתן ליתרון מדיני.
במילים אחרות: שדה הקרב איננו עוד זירת "קיבוע ניצחון ישראלי", אלא מקום לערעור מטרותיו באמצעות מארבים מתוחכמים וטקטיקות שחיקה – שהופכות את ההתנגדות לגורם שולט בזמן וברצון.
"נתניהו נשאר כי המלחמה נמשכת"
מדברי בכירים במפלגה הרפובליקנית בארה"ב – כפי שצוטט אדולפו פרנקו, עולה שהישרדות ממשלת נתניהו תלויה בהמשך הלחימה. ככל שתימשך פעילות ההתנגדות נגד הכוחות הישראליים, כך יוכל נתניהו להצדיק את המשך המלחמה כ"מערכה על הקיום".
המשמעות: המלחמה עצמה הופכת למטרה – לא כדי לחסל את חמאס, אלא כדי להגן על ממשלת נתניהו מפני אחריות, להגן על תדמית ישראל בוושינגטון מפני התמוטטות פוליטית, ולספק לטראמפ קלף חוץ שמציג את "נחישותו" מול יריביו הדמוקרטים.
סוף המשחק: כישלון הפרויקט אינו סוף הסכנה
המתרחש כיום בעזה אינו רק כישלון צבאי, אלא קריסת פרויקט אסטרטגי ציוני-אמריקאי שניסה להפוך את ההשמדה לניצחון פוליטי. אך ההיסטוריה אינה משתנה באמצעות טבח, אלא באמצעות עמידה איתנה. וההתנגדות כיום מבינה שהיא נלחמת על קיום, לא רק על גיאוגרפיה. כל "איום צבאי ממשי" הוא, בעיניה, ניסיון להסתיר מבוי סתום שאין לו פתרון מלבד נסיגה.
אך אין בכך לומר שהסכנה חלפה. כשאימפריות נכשלות – הן נעשות אכזריות יותר, צמאות לדם יותר, ומוכנות להשמיד את שארית הערכים בשם "הביטחון".
ההיסטוריה אינה חוזרתאך, היא לועגת לאלו שלא למדו ממנה
עזה איננה לבד – היא נלחמת בשם כל העמים שנאבקו בקולוניאליזם. אך גם ישראל איננה לבד, היא מייצגת את שיא הברוטליות האימפריאלית בעידן שבו הכול הפך לסחיר – אפילו האנושיות.
האיום ב"לחץ צבאי ממשי" אינו אלא הודאה בכך שישראל, על כל עוצמתה, נותרה בידי שפת המלחמה – אותה שפה שכשלו בה כל אימפריות שניצבו מול עמים הרוצים בחירות.
סופר: אל חנאדק
