כיצד מעצבת המלחמה הישראלית-איראנית את קווי המתאר של סדר עולמי חדש?

בלילה שתואר בפנים כ"והגרוע ביותר מאז הקמת ישראל", ספגה ישראל התקפה חסרת תקדים מאיראן, שכללה גל פגיעות רקטי ומזל"טים, שפרצו את מערכות ההגנה, והשאירו נזקים חומריים ונפשיים שטרם סוכמו במלואם. ככל הנראה, מלחמה זו סגרה את הדלת על מה שנותר ממערכת בינלאומית ששרדה במשך עשורים. אמנם היא עדיין לא הסתיימה, אך די בכך שהיא כבר החלה.

ההתקפה הזו, שהייתה תגובה למעשה תוקפנות ישראלי נגד מתקנים גרעיניים וצבאיים באיראן וחיסול של מספר מדענים וגורמים בכירים, חשפה לא רק חולשה מבנית בתשתית ישראל, אלא גם שינוי בולט במבנה המערכת הבינלאומית – הכרזה אפקטיבית על כך שהמזרח התיכון נכנס לשלב חדש שבו ההגמוניה האמריקאית מתדרדרת, והגדרות ההרתעה, העליונות והשליטה נבחנות מחדש. לראשונה מזה עשורים, התמודדה "מדינה גרעינית, מדינה על סף גרעינית" כפי שמגדיר המשפט הבינלאומי, באופן אזרחי־צבאי ישיר, הן על אדמתן והן על אדמות מספר מדינות באזור ובעולם.

השינוי מבוסס על כמה אמתות שמנערות את פסגת המערכת – וושינגטון – ותשתית הצבאית המתקדמת שלה באיזור – תל אביב – שאמורה הייתה לדאוג לשמירה על ההגמוניה ולעזור לפירוק כוחות מתעוררים. אפילו מדינות שהיו שותפות למערכת זו החלו לראות בהתפוררותה יותר נטל מתועלת, ומי שמתאוויה להיות כוח אזורי כבד ומשמעותי. כל אלה היו בהתהוות במהלך השנים האחרונות והצטברו כהשפעות, אולי לא מיידיות ובולטות, אך נוכחות. אך המלחמה הנוכחית בין ישראל לאיראן, שאושר והיה בידי ארצות הברית, לאחר מספר סבבי משא ומתן גרעיניים, ולפני פחות מ‑24 שעות מהשלב האחרון, יצרה מציאות חדשה שבה אף אחת מן הגישות הישנות כבר לא רלוונטית.

ארצות הברית הציגה את עצמה תמיד כמבטחת ביטחונה של ישראל וכשוטרת המערכת הבינלאומית, אך בשנים האחרונות התברר עד כמה תפקיד זה רופף, בכל תחום ובכל זירה. העובדה היא שגם הממשלים הקודמים פעלו באותו קו פחות או יותר, אך תקופת הנשיא דונלד טראמפ חשפה באופן ברור יותר את הסתירות. מה שאירע באזור אחרי 7 באוקטובר והמעורבות של ארה"ב ומערב במלחמה הישראלית על העם הפלסטיני והאירועים שקרו מעבר לחזית – כולל הנסיגה האמריקאית באדום ובמקומות אחרים – היו פומביים, מתועדים בתיעוד צילום וקול, ובעלי השפעות ממשיות. הדברים התרחשו במספר שלבים:

לאחר המעורבות בהשמדה ובהספקת סיוע ישראלי מגוון, טראמפ לא הצליח לסיים את המלחמה, למרות חודשים בהם שיווק את "חלומותיו" האלימים של הרחקת העם הפלסטיני, וניסה להטעות את לבנון עוד לפני כניסתו לבית הלבן באומרו ברצינות כי יפסיק את המלחמה נגדה.

ואילו באוקראינה, חשפה המלחמה שם עומקים נוספים: התגלו חילוקי דעות חריפים ומתועדים בין טראמפ לנשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, עד כדי ערעור מצד ארה"ב על יכולתה של קייב לנצח במלחמה, ואף איומים פומביים בהפסקת או צמצום הסיוע.

הדבר נכון גם לגבי בעלי הברית שטראמפ נקט מולם במדיניות "המס המנהיגותי", אם באמצעות לחץ כלכלי על מדינות אירופה בנאט"ו להגדיל את הוצאות הביטחון, ואם באילוץ מדינות המפרץ ואחרות באסיה לרכוש נשק במאות מיליארדי דולרים בשם ההגנה. התנהלות זו הפכה את ארה"ב לשותפה סלקטיבית, שפועלת לפי האינטרסים שלה ולא לפי מחויבויותיה, מבלי להעניק ערבויות קבועות לאיש.

גם בנושא האיראני, מילאה וושינגטון תפקיד סותר ומעורפל: נסיגה מהסכם הגרעין, ואז ניסיון חזרה אליו בתנאים לא ברורים, ללא כל תוצאה ממשית, דבר שפגע באמון בעלי בריתה האזוריים, במיוחד לאחר שנסוגה מהתחייבויותיה לפעול דיפלומטית, ערב הסבב האחרון, ובחרה במהלך קיצוני של תמיכה במלחמה צבאית ללא הצדקה, ובכך חזרה לתעתע והפכה לגורם שלא ניתן לסמוך עליו. במיוחד לאור הצהרת טראמפ לאחר התקיפה הישראלית כי "ידע על מועד ההתקפה מראש".

מצד שני, תמיכתו של טראמפ בראש ממשלת ישראל בהרפתקה הצבאית הזו, אינה בהכרח הסכמה אמריקאית לכל התוכניות הישראליות שעל השולחן. הוא גם לא הביע כוונה רצינית להצטרף למלחמה או ללכת עם נתניהו לקצה במסלול הצבאי, אלא העניק אור ירוק זמני, תוך כדי בקרה, ניצול הזדמנויות, ואפילו נכונות להפסקת אש או הסכם עם איראן – גם ללא הסכמת ישראל, כלומר נטישת שותפה פעם נוספת.

ראוי להזכיר כי טראמפ עצמו אמר בראיון בשנת 2019: "המלחמות במזרח התיכון עלו לנו טריליונים בלי שום תועלת אסטרטגית... יש להיזהר מלהיכנס אליהן שוב".

לגבי ישראל, הנרטיב שקידמה במשך עשורים – לפיו היא הכוח היחיד באזור עם הרתעה שלא ניתן לערער עליה – ספג מספר מכות קשות בחודשים האחרונים: החל מה־7 באוקטובר, וכלה במבצע "ההבטחה האמיתית 3" שטרם הסתיים, למרות מערכות ההגנה הרב-שכבתיות והתמיכה האמריקאית-ערבית ממדינות האזור.

והמציאות היא, שבפעם הזו ישראל אינה מתמודדת עם ארגון, אלא עם מדינה המחזיקה ביכולות צבאיות שהוכחו כיעילות וברצון לעימות – דבר שמציב את ישראל מול אתגר חדש ומורכב: ראשית, פגיעה במוניטין שלה ודחיקתה לשוליים; שנית, שינוי הדרגתי באופן שבו מדינות האזור מעריכות את האירועים והעובדות. כל מדינה באזור החלה לראות עצמה כמועמד פוטנציאלי לעיצוב מאזן חדש – אם ברשותה הרצון והנשק.

עצם קיומו של מודל איראני מוצלח באתגר פומבי של ישראל הופך את סביבה ההרתעה לשברירית יותר. ואם נתניהו מציג את המלחמה כהתקפות שמטרתן למנוע מטהראן נשק גרעיני ואף לשנות את משטרה, הוא אינו יכול להכחיש שהמהלך הזה גם פוגע ביוקרתו של הפרויקט הישראלי עצמו.

מה שמתרחש כיום אינו אירוע מבודד – אלא חלק מסדרה של סדקים גדולים במבנה מה שכונה בעבר "הסדר העולמי": האומות המאוחדות אינן עוד מקור לאמון או לביטחון עבור אף אחד מהצדדים, גם אם נותר להן תפקיד סמלי; הבריתות המסורתיות נכנסו מחדש לתהליך של הערכה; והמערב מתמודד עם בלבול אסטרטגי במספר חזיתות – מים סין הדרומי, דרך אוקראינה ועד למפרץ.

המזרח התיכון הפך בהקשר זה למעבדה ממשית לשלב הבא. איראן מצידה מוכיחה שיש לה כלים, קלפים ואופציות – והיא מסוגלת להגן על עצמה ולהגיב כמדינה ריבונית, לא דרך מתווכים או בעלי ברית. וגם מדינות אחרות, כולל אלו הקשורות לישראל בהסכמי שלום או ביטחון, מבינות כעת שהזדהות מוחלטת עם ציר וושינגטון–תל אביב כבר אינה מבטיחה דבר. ההתקפה האיראנית ועמידת העם והמדינה יחד מעבירות מסר: אין מקום לנייטרליות במלחמת ההגמוניה, ויש לבחון מחדש את מערכי הבריתות ואת תוצאות ההתייצבות הגלויה לצדן של משוואות כושלות.

האם אנו ניצבים בפני מזרח תיכון חדש? כן – אך לא כזה שבישרו עליו ג'ורג' וו. בוש או ברק אובמה. המזרח התיכון החדש אינו דמוקרטיות רכות מלוטשות בסגנון אמריקאי, אלא זירת עימות סוערת – מרובת מוקדי כוח, עם איזונים שנוצרים בצורה מעגלית ולא היררכית. זוהי שולחן עגול המאפשר השתתפות של שחקנים רבים – לא שולחן מלבני שבראשו כיסא שליט אחד, כפי שהיה במשך עשורים.

העולם שלאחר המלחמה הזו לא יהיה כפי שהיה לפניה. ישראל – שבעבר נחשבה יוצאת דופן מבחינה ביטחונית ושליטתית – הפכה לכוח אזורי שמתחשב בתגובות. וארצות הברית אינה עוד מקור סמכות או ביטחון – אלא צד שמעוררים ספק בכוונותיו וביכולתו לעמוד בהתחייבויות. והמערכת הבינלאומית כולה עוברת שינוי רדיקלי לעבר עולם נטול קטבים – שבו איש אינו מבטיח דבר, ואיש אינו שולט שליטה מוחלטת.