מעבר לשיח הגרעיני: איראן כאיום אידיאולוגי בעיני ארה"ב

המאמר שפורסם ב־The National Interest ותורגם באתר "אל־חנאדק", למרות גישתו העוינת והמטעה, מהווה הזדמנות להבנה כיצד חושבים מרכזי קבלת ההחלטות בארה״ב — במיוחד בעידן טראמפ — לגבי איראן. הדרישה לפירוק בלתי הפיך של היכולות הגרעיניות של איראן מעידה שהבעיה איננה רק העשרת אורניום או פיקוח, אלא בעצם קיומה של מדינה עצמאית שאינה כפופה להגמוניה המערבית.

ניתן לחלק את המאמר לשלושה מישורים עיקריים:

הנחות אידאולוגיות וביטחוניות

שֵׁיְטוּן איראן כמשטר:
הכותב אינו מתייחס לאיראן כמדינה בעלת אינטרסים לאומיים או אזוריים, אלא כמשטר אסלאמי שיש "לעקור אותו מהשורש". הוא מצביע על סיסמאות כגון "מוות לאמריקה" ו"מוות לישראל" כהוכחה מספקת לדחיית כל יכולת גרעינית — אזרחית או צבאית.

הכללה מכוונת:
הכותב מערבב בין שימוש אזרחי לאנרגיה גרעינית לשימוש צבאי, מבלי להכיר בזכותה של איראן — כמו כל מדינה אחרת — לתוכנית גרעין למטרות שלום. זהו התעלמות בוטה מהמשפט הבינלאומי.

שימוש בשיח הטרור:
המאמר משכפל את הנרטיב האמריקני־ישראלי הרואה באיראן "הספונסר המרכזי לטרור", תוך התעלמות מוחלטת מהטרור שמבצעת ישראל מדי יום, וממעורבותם של בעלי ברית אזוריים של וושינגטון בתמיכה בקבוצות קיצוניות. הכותב אף מציע להפסיק את המסלול הדיפלומטי, ברמיזה לצורך במכה צבאית.

הגזמת האיום האזורי:
הכותב מדבר על "אסון גרעיני פוטנציאלי" אם איראן תקבל יכולת העשרה, ורומז שזה יגרום למרוץ חימוש גרעיני בסעודיה, מצרים וטורקיה — אך מתעלם מכך שלישראל יש כבר נשק גרעיני שאינו מפוקח.

שפה דטרמיניסטית:
המאמר דוחה כל "פשרה אפשרית" ודורש פירוק מוחלט וסופי של היכולות הגרעיניות של איראן, עד כדי קריאה לשינוי המשטר. זו גישה תוקפנית ולא ריאלית ביחסים בינלאומיים.

הטקסט המתורגם מתוך המאמר:

"מתן היתר לאיראן להחזיק אפילו בתוכנית גרעין אזרחית מהווה עדיין סיכון גדול מדי לביטחון האזורי והעולמי. הקונצנזוס שהתעצב לאחרונה בממשל טראמפ משקף הבנה נכונה לצורך למנוע מהרפובליקה האסלאמית להעשר אורניום באופן קבוע בשטחה. על ממשל טראמפ לשמור על עמדה נחרצת זו, ולא להחליש אותה באמצעות פתרונות חלופיים.
מתן יכולת כזו למשטר בטהראן משמעותו פתיחת הדרך להשגת פצצה גרעינית — תסריט שהעולם לא יכול לשאת בתוצאותיו.

עצם ההחזקה של תוכנית גרעין אזרחית עלולה לשאת סיכונים חמורים. אפילו העשרה לתחום של 3%-5% למטרות דלק לכורים, עשויה להוביל לידע טכנולוגי, לצבירת חומר בקיע ולהפחתת זמן "הפריצה" — משך הזמן בין תוכנית אזרחית לגרעין צבאי.

הסיכון הטכנולוגי הזה מתעצם נוכח אופיו של המשטר האסלאמי. משטר שמצהיר על סיסמאות כמו "מוות לאמריקה" לא יכול להיחשב שומר אחראי על הטכנולוגיה הגרעינית. ההצהרות הללו הן ביטוי לאידאולוגיה עמוקה שמתבטאת גם בפעולה — כולל מימון, חימוש והכוונה של רשתות טרור בכל המזרח התיכון.

הכוונה של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, הקורא להסרת ישראל ולסילוק ארה"ב מהאזור, משקפת שאיפה להגמוניה אזורית. הדמיון למשטר חמוש גרעינית — או בעל פוטנציאל לכך — מדאיג ביותר, במיוחד באזור מרכזי לאנרגיה עולמית.

מתן היתר לאיראן להעשרה גרעינית, ולו ברמה אזרחית, יפתח את "תיבת פנדורה" של הפצת נשק גרעיני. אם תינתן לטהראן זכות כזו — מדוע לא לסעודיה? מצרים? טורקיה?

לכן, הנשיא טראמפ ובכירים כמותו צודקים בדרישתם הנחרצת: יש לשלול מאיראן כל אפשרות להחזיק ביכולת העשרה עצמאית. יש לפרק את כל התשתית — באופן מלא, שניתן לאימות ובלתי הפיך.

יש להשמיד מתקנים תת־קרקעיים כמו פורדו ונתנז, לעצור את ייצור הצנטריפוגות ולמנוע כל פעילות מחקרית-דואלית. כל מסגרת דיפלומטית שתיווצר — חייבת לשלול זאת במפורש."