לאחר התקיפה האיראנית: האם ארה״ב תשנה את פריסתה במזרח התיכון?

לאחר המלחמה הישראלית-איראנית שנמשכה 12 ימים, בה השתתפה ארצות הברית באופן ישיר על ידי תקיפת מתקנים גרעיניים באיראן, הגיעה התקיפה האיראנית בטילים על בסיס אל-עדיד שבקטר, כדי לבסס מציאות חדשה במשוואת הביטחון האזורי הנשענת על שאלה מהותית: האם וושינגטון תשרטט מחדש את מפת הבסיסים הצבאיים שלה במזרח התיכון?

הפגיעה בבסיס אל-עדיד – הנחשב לאחד הבסיסים האמריקניים הגדולים בעולם, ומארח את מפקדת פיקוד המרכז של צבא ארצות הברית (CENTCOM) – לא הייתה רק תגובה צבאית על מעורבותה של וושינגטון בתוקפנות הישראלית, אלא צעד פוליטי השובר את מה שנחשב במשך שנים ל"חוקי משחק לא כתובים". הבסיס הזה, כמו בסיס א-דַ'פְרָה באיחוד האמירויות או המחנות בכווית, נותר מחוץ לאש ישירה בעימותים האזוריים, אף שהיה אבן יסוד לוגיסטית וצבאית ברוב המלחמות שניהלה ארצות הברית מאז 2001, כמו עיראק ואפגניסטן.

התקיפה האיראנית, גם אם לא גרמה להרס רחב, חשפה נקודת תורפה רגישה במערכת ההרתעה האמריקנית: הבסיסים הקבועים – גם אם נבנו כמבצרים – אינם מחוץ לטווח האש.

במשך שנים, הנוכחות הצבאית האמריקנית במזרח התיכון התבססה על תפיסה שהתעצבה לאחר מתקפות 11 בספטמבר: אויב א-סימטרי (ארגוני טרור), בסיסים עצומים ומוגנים במדינות ידידותיות, מלחמות מנוהלות מרחוק, ושיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני רחב עם בירות המפרץ.

אך לאחר שני עשורים, אופיים של היריבים השתנה. איראן, לדוגמה, הפכה לכוח המסוגל לבצע תקיפות מדויקות וארוכות טווח באמצעות טילים וכלי טיס בלתי מאוישים שקשה ליירטם לחלוטין – גם בתוך מדינות האזור, ואף בישראל. בנוסף, הסביבה האזורית נעשתה יותר רופפת, המרחבים האוויריים והימיים פגיעים יותר, והמעברים הימיים החיוניים הפכו למטרות פוטנציאליות.

נוכח ההתפתחויות הללו, עומדת וושינגטון בפני שלושה מסלולים עיקריים:

המשך המדיניות הקיימת תוך חיזוק ההגנות – מהלך שדורש השקעות עתק בשדרוג מערכות ההגנה בבסיסים, ופיתוח יכולות מודיעיניות והתראה מוקדמת. מדובר באופציה יקרה, העומדת בפני אתגרים טכנולוגיים ותפעוליים, במיוחד במקרה של תקיפות מתואמות ממספר חזיתות.

פריסה מחדש של הכוחות – משמע ויתור הדרגתי על בסיסים גדולים לטובת רשת בסיסים קטנים, ניידים או לוגיסטיים מצומצמים (המכונים "בסיסי שושנה" – lily pad bases), המפוזרים במספר מדינות, וכך מצמצמים את הסיכון המרוכז באתר בודד.

הישענות על שותפים אזוריים והסתפקות בהרתעה ימית ואווירית – כלומר, הקטנת הנוכחות הקרקעית והתמקדות בפריסה ימית באוקיינוס ההודי, בים סוף ואולי גם במזרח הים התיכון, תוך שמירה על בסיסים למודיעין ומעקב – ללא הצבת כוחות קרביים גדולים.

מדינות המפרץ, שסיפקו את השטח והתמיכה לנוכחות האמריקנית במשך שנים, עומדות בפני משוואה מסובכת יותר. קטר, לדוגמה – ששיטחה הותקף לראשונה – נאלצת לשקול מחדש את השלכות אירוח הבסיס האמריקני הגדול בעולם, בעיקר אם יהפוך לנקודת תבערה פוטנציאלית בעימות עתידי עם איראן או שחקנים אזוריים נוספים.

הדבר תקף גם לאיחוד האמירויות, בחריין וכווית, שמבינות כיום כי הבסיסים האמריקניים הפכו ל"נכסים אסטרטגיים מסוכנים", העלולים לגבות מחיר פוליטי או ביטחוני כבד אם יהפוך אזור המפרץ לזירת עימות ישירה.

נראה כי שרטוט מחדש של פריסת הצבא האמריקני באזור כבר אינו מותרות, אלא הכרח אסטרטגי שמכתיב אותו המציאות החדשה. וושינגטון כבר איננה נלחמת בארגונים קטנים, אלא מול מדינות בעלות יכולות טילים, מל"טים ומערכות אזוריות רחבות, המסוגלות להפוך את בסיסיה למטרות ישירות – כפי שהוכיחה המלחמה האחרונה.

גם סדרי העדיפויות בביטחון הלאומי האמריקני השתנו: התחרות עם סין, הניסיון לבלום את "דרך המשי", והאתגרים בים סין הדרומי – כל אלה דוחפים את וושינגטון להפחתת נטל הנוכחות במזרח התיכון, אך מבלי לאבד שליטה על מעברי האנרגיה והסחר המרכזיים.

ניתן לראות בהפצצת אל-עדיד נקודת מפנה המגדירה מחדש את הקשר בין הבסיסים האמריקניים לבין השליטה שוושינגטון מבקשת להפעיל. היא כבר אינה יכולה להניח כי עצם נוכחותה הצבאית מהווה הרתעה אוטומטית. עליה לשקול ברצינות את עתיד נוכחותה – לא רק מבחינת צורה ומיקום, אלא גם מבחינת תפקיד ותכלית בסדר עולמי המשתנה במהירות.

ייתכן שהשלב הבא יהיה עידן של "הרתעה ניידת", שבו גמישות ופריסה חכמה מחליפות את ההתבססות הנייחת בבסיסים. את זה יוכיחו החודשים הקרובים, כשהמבחן יהיה האם הבסיסים האמריקניים מהווים עדיין מקור כוח – או נטל אסטרטגי בר פגיעה.