בריטניה בוחנת מחדש את המצב: צנעא היא כוח דה-פקטו

לאחר חודשים של דיבורים על אפשרות למתקפה קרקעית בתמיכת הקהילה הבינלאומית, שמטרתה להרחיק את תנועת "אנסאר אללה" (החות'ים) מהחוף המערבי של תימן – התפוגגו התקוות הללו. בהיעדר תשתית מבצעית לתקיפה כזו, חוזרות משוואות הכוח בים האדום ומעידות על מציאות אסטרטגית חדשה, בה בולט שחקן שפועל מחוץ למערך ההשפעה המסורתי. למרות שתנועת החות'ים סווגה שוב כ"ארגון טרור", מוצאות עצמן המעצמות נאלצות לפתוח ערוצי תקשורת ולחתום על הסכמים עם מי שוושינגטון לא הצליחה לרסן – דוגמת בריטניה.

הצהרתו של מוחמד עלי אלחות’י, חבר המועצה הפוליטית העליונה של החות'ים, בדבר מתן אישור למעבר נושאת המטוסים הבריטית HMS דרך הים האדום, לא הייתה אירוע שולי. המסר חרג מההקשר הימי-צבאי, ונגע בלב סוגיות של לגיטימציה והכרה. כוחות צנעא לא אישרו את המעבר בתיאום עם לונדון, וושינגטון או אף גורם ממדינות המפרץ – אלא ככוח שבפועל מחזיק במפתחות הביטחון בים האדום, ומחליט מי עובר ומתי, בהתאם לתפיסת העולם שלהם ולמאבק הרחב יותר הקשור לעזה.

בפוסט שפרסם בפלטפורמת X, הדגיש אלחות’י שהמעבר מותר רק אם לא יבוצעו פעולות עוינות, וכי המעבר אינו מהווה איום ישיר על הפעולות הצבאיות התימניות התומכות בעזה. עצם התניית המעבר בתנאים אלה מהווה הכרה דה-פקטו בכוחות צנעא כגורם שליט בעל השפעה בנתיב ימי בינלאומי, שיכול להכתיב תנאים.

במילים אחרות, צנעא כבר אינה "מיליציה מבודדת" כפי שתויגה במשך שנים, אלא הפכה לנקודת חובה בכל תנועה צבאית בנתיבים החיוניים לנפט ולמסחר. האירוניה היא שהממשל האמריקני, אשר שב וסיווג את "אנסאר אללה" כארגון טרור, נאלץ כעת להתמודד עם מציאות חדשה: תנועה שמחזיקה ביכולות ובשליטה בשטח, ואי אפשר להתעלם ממנה.

מאז מאי האחרון, ביצעה צנעא 22 מבצעים צבאיים נגד ישראל, וכינתה את החודש הזה כ"הכואב ביותר" לתל אביב. פעולות אלו חרגו מממד הסמליות, והוכיחו יכולת ליצור אתגר אופרטיבי אמיתי, מה שהביא חלק מהחוגים הביטחוניים בישראל להכיר במסוכנות "החזית הימית" החדשה.

החוקרת הבריטית אליזבת קינדל, ראש קולג' גירטון באוניברסיטת קיימברידג', מצביעה על שלושה יתרונות אסטרטגיים של צנעא: גאוגרפיה, ניסיון צבאי ודוקטרינה. מעוזי ההרים בצפון תימן, ובמיוחד בצעדה, מספקים לחות'ים מחסה טבעי ויתרון מודיעיני. קינדל טוענת כי צברו ניסיון קרבי במהלך יותר משני עשורים, הצליחו לעמוד מול קמפיינים אוויריים מהאכזריים ביותר בהובלת סעודיה, ונמנעו מתבוסה למרות ניסיונות חוזרים לסיים את הסכסוך במהירות.

האלמנט הבולט יותר בניתוחה של קינדל הוא סובלנות גבוהה לאבדות, ויתרון שאין לרוב הצבאות הסדירים: סבלנות ודוקטרינה לוחמתית מבוססת אמונה בצדקת המאבק. לנקודה הזו מצטרפת החוקרת ניבאל נסיים לופטון, ממרכז משה דיין ואוניברסיטת תל אביב, שמציינת כי "אנסאר אללה" שואבים את הלגיטימציה שלהם משורשים דתיים-פוליטיים זיידיים, המאמינים בצדקת המאבק נגד עוול – בין אם בא מהשלטון המקומי או מכוחות קולוניאליים.

הניתוח המשותף של שתי החוקרות מדגיש את כישלון הטקטיקות הישראליות המסורתיות בטיפול בגורמים מסוג זה. חיסולים ממוקדים – נדבך מרכזי באסטרטגיה הביטחונית של ישראל – נראים חסרי תועלת במקרה של תימן. המבנה ההררי והארגון המבוזר של החות'ים מקשים על זיהוי והשמדת מנהיגים מרכזיים.

מה שמתרחש כיום אינו סתם תמרון ימי או הסלמה זמנית, אלא התפתחות אסטרטגית שמשנה את כל הדיון על היום שאחרי בעזה. כשיתחיל עיצוב המפה האזורית מחדש, יהיה קשה להתעלם מהכוח החדש שצמח מהים האדום, כפה את תנאיו על לונדון, וושינגטון ותל אביב – ואילץ את כולם להתמודד איתו.

לפיכך, התעלמות מצנעא בכל פרויקט לעיצוב מחודש של המזרח התיכון תהווה כשל יסודי בהבנת מאזן הכוחות. כללי המשחק השתנו – ומי שלא יקרא את מפת ההשפעה החדשה, עלול לחזור על שגיאות עיראק ואפגניסטן, הפעם מהים.