אופטימיות זהירה מרחפת מעל שיחות מוסקט

הסתיימה הסבב השלישי של השיחות בין איראן לארצות הברית בנושא תוכנית הגרעין האיראנית במסקט. בראיון למגזין "טיים" לרגל 100 ימים לכהונתו, אמר נשיא ארה"ב דונלד טראמפ: "אני מאמין שנגיע להסכם עם איראן. אף אחד חוץ מאיתנו לא יכול לעשות את זה".

הצד האמריקני תיאר את הסבב האחרון ביום שבת כ"אופטימי אך זהיר". הזהירות נובעת מנושא העשרת האורניום האיראנית, שתהווה את נקודת המחלוקת המרכזית בין הצדדים. כך אישר סטיבן ויטקוף, שליח ארה"ב למסקט, כשאמר: "על איראן... לחסל את תוכניתה להעשרה ולחימוש גרעיני". זאת לאחר שביטא עמדה מתונה יותר רק יום קודם לכן, כאשר אמר כי "איראן אינה זקוקה להעשרת אורניום מעבר ל-3.67%".

בהקשר זה, פרסם מכון Responsible Statecraft מאמר המדגיש את העשרת האורניום כנקודת המחלוקת המרכזית בשיחות, אך ציין גם כי האווירה הכללית נוטה לאופטימיות, אף על פי שניצי הממשל האמריקני והישראלי מנסים לפגוע בתהליך. טראמפ מצידו ממשיך להיאחז באופציית המו"מ, והכותב אינו פוסל את האפשרות למלחמה אזורית – תרחיש הנחשב ל"איום ממשי" – וממליץ לארה"ב לאמץ אסטרטגיה מגובשת.

העשרה – נקודת המחלוקת בשיחות ה"זהירות באופטימיות" בין ארה"ב לאיראן

על רקע דיווחים על חילוקי דעות בבית הלבן בנוגע למדיניות מול איראן, הזהיר לאחרונה מנהל קרן ההגנה על הדמוקרטיות כי איראן "תנצל את הפערים בגישות למשא ומתן... ברגע שהמשטר יריח ייאוש".

אזהרה זו ייתכן ונבעה מדבריו של סטיבן ויטקוף, שליח בכיר של הבית הלבן למו"מ, מיום שני, 14 באפריל, לפיהם "איראן אינה זקוקה להעשרת אורניום מעבר ל-3.67%", לעומת הצהרתו ביום שלישי, כי "על איראן... לחסל את תוכנית ההעשרה והחימוש הגרעיני שלה". בתוך יום אחד עבר ויטקוף מעמדה שיכלה להוות בסיס להסכם למסר שמחזק את עמדות הניצים בממשל, כמו היועץ לביטחון לאומי מייק וולץ, הדורש פירוק מוחלט של תוכנית הגרעין האיראנית.

לאן כל זה הולך? התחזיות לגבי טראמפ תמיד מסוכנות, אך דיווחים שונים – כולל מאיראן וישראל – מצביעים על כך שהשיחות העקיפות שהתקיימו ב-19 באפריל בעומאן בין ארה"ב לאיראן רשמו התקדמות. כך גם הסבב האחרון במסקט, שתואר על ידי הצד האמריקני כ"אופטימי אך זהיר".

מאמציו של טראמפ להשגת הסכם, למרות התנגדות יועצו לביטחון לאומי ואף ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, עשויים להעיד על שאיפתו לרשום הישג מדיני – מהלך טומן בחובו סיכונים אך גם פוטנציאל לרווחים.

הסכם אינו תחליף לאסטרטגיה אמריקנית מגובשת

במאמר שפרסם בעמודו "Clarity" בפלטפורמת סאבסטאק, טען שגריר ישראל לשעבר בארה"ב, מייקל אורן, כי נוכח האפשרות הריאלית להסכם גרעין חדש בין שליחי איראן לארה"ב, על ישראל "להיערך לגרוע מכל" באמצעות קבלת "התחייבויות ביטחוניות מוחלטות מארה"ב... שנוכל תמיד להגן על עצמנו מול תוקפנות איראנית. יש לאפשר לנו, לראשונה, לרכוש מפציצים אסטרטגיים ולאמן את צוותינו להפעילם".

הצהרה זו מצביעה על כישלונה המוחלט של ישראל להשתמש בעוצמתה הצבאית כדי לקדם אסטרטגיה דיפלומטית בתמיכת ארה"ב, אירופה, ואף רוסיה וסין. כפי שטענו לאחרונה אהרון דיוויד מילר וסטיבן סיימון, ייתכן שישראל היא כיום הכוח הדומיננטי באזור, אך באמצעות הפגנת כוחה הצבאי בסוריה, בלבנון, באיראן ובמיוחד בעזה, היא גם משרתת את מטרות המפלגות הדתיות הקיצוניות החותרות לשלטון דתי פנימי, כיבוש מתמשך של יותר משלושה מיליון פלסטינים, וגירוש של כשני מיליון תושבי עזה.

נראה שטראמפ מוכן לאמץ את גרסה זו של ההגמוניה הישראלית, אך ספק אם יספק את כל הנשק שישראל דורשת. עם זאת, סירובו לספק חימוש "חודר ביצורים" שנדרש לחדירה למתקני הגרעין האיראניים העמוקים, אינו מעיד על חזון אזורי רחב. מעבר לשימור הסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, בחריין ומרוקו, אין לטראמפ תוכנית כוללת למזרח התיכון מלבד להתרחק מהמלחמות באזור. אולם, כפי שמעיד החלטתו האחרונה על נסיגה של מחצית מהכוחות האמריקניים בסוריה בזמן שדאעש מתרחב, ייתכן שייאלץ להתמודד עם אזור ההולך ושוקע לכאוס – תרחיש שעלול לכפות עליו שינוי כיוון או פעולה צבאית שעלולה להביא להסלמה נרחבת. לקראת ביקורו המתוכנן באמצע מאי בסעודיה, איחוד האמירויות וקטאר, מנהיגי המפרץ ככל הנראה לא ירגישו ביטחון במדיניות חוץ בלתי עקבית שמעודדת, לדעתם, רצח עם ופשעי מלחמה בעזה.

למעשה, למרות שהסכם גרעין עדיף על פני תופת של מלחמה אזורית, הוא אינו מהווה תחליף לאסטרטגיה אמריקנית ברורה. הנשיא ג'ו ביידן כבר הדגיש את הסכנה שבהתנהלות טקטית מאולתרת. אך טראמפ אינו מחויב לאסטרטגיה יותר מקודמו. נהפוך הוא – עבורו, ייתכן שהעיקר הוא הפגנת כוח. מנהיגי איראן מודעים לכך, ולכן ייתכן שיבחרו להיענות לרצונו להשגת "ניצחון" אחד לפחות – הסכם.

עם סיום הסבב השלישי של השיחות, נראה שהושגה התקדמות מספקת להמשך המשא ומתן. אין ספק שנושא ההעשרה ימשיך להיות מוקד המחלוקת המרכזי. מעבר לכך, מתנגדי ההסכם בישראל, איראן וארצות הברית יעשו הכול כדי לחבל בו. בין אם פיצוץ בנמל בנדהאר באיראן ב-26 באפריל נבע מחבלה או מתאונה טרגית, הוא מהווה תזכורת לכך שהסיכון להתלקחות אזורית – אותו סיכון שהוביל לפתיחת השיחות – עדיין ממשי.