נתניהו וראש השב"כ: מאבק בין מערכות – או מאבק הישרדות?

בסמטאות האפלות של הפוליטיקה הישראלית, פיטורין אינם מגיעים סתם כך – במיוחד כאשר מדובר בראש השב"כ. מה שמתרחש לאחרונה בישראל אינו ניתן לצמצום להחלטה ניהולית או למבנה ארגוני מחדש; אנו עדים לניסיון גלוי של ראש הממשלה בנימין נתניהו לארגן מחדש את המבנה הביטחוני בהתאם לעדיפויות ההישרדות הפוליטיות והאישיות שלו.

פיטוריו של רונן בר – דווקא ברגע הזה – אינם מצביעים רק על משבר אמון בין ראש הממשלה לבין המערכת הביטחונית החשובה ביותר בתוך ישראל, אלא חושפים משבר עמוק יותר: קריסת האמון בין ההנהגה הפוליטית לבין מוסדות הביטחון, ובעיקר אלו האחראים על שמירת הסדר הפנימי. השב"כ לא היה רק גורם טכני בכישלון הביטחוני של 7 באוקטובר, אלא הפך עם הזמן ל"עד מדינה" שעלול לחשוף תיקים שיפילו את נתניהו עצמו.

הדלפות על כוונת השב"כ להרחיב את חקירותיו הפנימיות, כולל חקירה אפשרית של בכירים המקורבים לנתניהו, עשויות להיות הקש ששבר את גב ראש הממשלה. נתניהו לא פיטר את בר רק משום שנכשל בהגנת יישובי עוטף עזה – אלא משום שהפך לאיום על "החסינות הלא רשמית" שעליה הסתמך נתניהו במשך שנים. האם נתניהו חושש מהפיכה שקטה בתוך המערכת הביטחונית? ייתכן. אבל בוודאות הוא חושש מהרגע שבו החקירה הביטחונית תצטלב עם תיקי השחיתות הישנים שרודפים אחריו.

תגובת הרחוב הישראלי – שלא יצא רק נגד החלטת הפיטורים אלא קשר אותה לכישלון פוליטי כולל – מבטאת שינוי עמוק. הישראלים – ובעיקר מהימין הלא חרדי – מתחילים להבין שנתניהו מנהל את המדינה כפי שמנהיגים של רפובליקות מזויפות נוהגים: באמצעות סילוק יריבים מתוך המוסדות, ולא דרך הקלפי. מה שאנחנו רואים היום הוא הסדק הרציני הראשון בין נתניהו לבין מגזרים שבעבר תמכו בו – אך אינם מוכנים עוד לראות במדינה פרויקט אישי לבריחה מהכלא.

תיק השבויים הישראלים בידי חמאס ברצועת עזה הפך אף הוא לנטל על נתניהו – לא קלף מיקוח. בכל פעם שהמגעים מתקרבים לפריצת דרך בתיווך צד שלישי, נתניהו מקפיא את ההליך או משנה את תנאיו. מה שקרה עם בר מסביר זאת בחלקו: נתניהו רוצה מתווך שיתאם את קצב העסקאות לפי לוח ההצלה הפוליטי שלו – לא לפי צורכי הביטחון הלאומי. והאירוניה? חלק ממשפחות השבויים הפכו לקרובות יותר לאופוזיציה, ורואות בנתניהו גורם המעכב את שובם של יקיריהם.

מצד שני, בעוד צה"ל מתפאר ב"פירוק חטיבות חמאס" בדרום, עמודי הכלכלה הישראלית נשחקים בשקט. הקיצוצים הדרמטיים בתקציב 2025 אינם אלא שיקוף של אמת אחת: המלחמה בעזה אינה בת קיימא כלכלית. המסוכן מכל הוא שמוסדות הכלכלה הגדולים החלו לרמוז כי המשך שלטונו של נתניהו עצמו מהווה "סיכון כלכלי" – מונח שלא נאמר בישראל כלפי ראש ממשלה מאז 2006.

הורדת דירוג האשראי, הקפאת השקעות טכנולוגיות, קריסת התיירות ואובדן האמון של חברות במחויבות הממשלה – כולם סימנים לכך שישראל ניצבת בפני "מלחמה פנימית שקטה", לא בין פלסטינים לישראלים – אלא בין הכלכלה לפוליטיקה.

מה שישראל חווה היום אינו רק משבר שלטוני או נסיגה כלכלית או מחלוקות פנימיות. אנו בעיצומה של נקודת מפנה היסטורית שעשויה להשפיע ישירות על פירוק מרכיבי הליבה שעליהם הוקמה ישראל: ביטחון, הרתעה, והקונצנזוס הלאומי. ברגע הזה, הפך השב"כ מכלי של הסדר – לשחקן בתוך המשבר. ונתניהו – מפוליטיקאי מיומן – לאדם חרד, שמנהל את המדינה מתוך אינסטינקט הישרדותי ולא מתוך אחריות שלטונית.

זו אינה עוד מאבק על כיסא או סמכויות. זו מלחמה על הגדרת המדינה עצמה: האם ישראל היא מדינת מוסדות – או מדינת איש אחד? האם הפוליטיקה הישראלית מנוהלת מתוך היגיון ביטחוני קולקטיבי – או מתוך החלטות אישיות שמטרתן למנוע צדק בכל מחיר? השאלות רבות – אך דבר אחד בטוח: ישראל של אחרי 2025 לא תהיה כמו זו שלפניה. לא בגלל שגaza שינתה את כללי העימות – אלא כי נתניהו, במאבקו להישרדות, שינה את כללי המשחק הפוליטי הפנימי.