כלכליסט: למה מטוסינו לא מפילים את הכטב"מים באמצעות התותחים שלהם?

מאמר שפורסם באתר "כלכליסט" מנתח את הסיבות שבגללן חיל האוויר הישראלי אינו מפיל את כלי הטיס הבלתי מאוישים המשוגרים מאיראן ובעלי בריתה באזור באמצעות מקלעי המטוסים הקרביים, אלא דווקא באמצעות טילי אוויר-אוויר היקרים במיוחד. המאמר סוקר את האתגרים הכרוכים בשימוש בתותחים במטוסים קרביים, לרבות הצורך בפיתוח מערכות עקיבה מדויקות, אימון טייסים בשימוש יעיל בהם, וכן שיקולים מבצעיים וטקטיים.

בכל סרט אקשן תמיד תראו סצנות של קרבות אוויר עם ירי מקלעים – וזה הגיוני, לא? זה נראה מאוד מרהיב לעין: לועות יורקים אש, מטוסים מתמרנים בין קווי אור – חגיגה לעיניים.

אבל המציאות שונה. במלחמת עזה שפרצה באוקטובר 2023 לא נראו קרבות אוויר הוליוודיים, ובימינו נדיר מאוד לראות קרבות כאלה גם מחוץ לאזורנו.

במקומם הגיעו משימות יירוט של איומים אוויריים מסוג אחר: כטב"מים מתאבדים קטלניים מתוצרת איראן – נשק מפחיד שגבה קורבנות גם בעורף וגם בחזית הישראלית. עד כה הותקפנו בכלים אלו מלבנון ועזה, מעיראק ואיראן – וכעת, בעיקר מתימן.

כאשר כטב"ם מצליח לחדור למרחב האווירי של ישראל, צוותי כיפת ברזל וטייסי מסוקי אפאצ’י נכנסים לפעולה – והביצועים משתפרים בהתמדה. אולם כשזוהה האיום ממרחק רב, המשימה מוטלת על חיל האוויר ההתקפי: מטוסי F-15, F-16 ו-F-35.

במקרים כאלה, לא תראו ירי מתותחי הוולקן שבמטוסים. המטרות מופלות באמצעות טילי אוויר-אוויר – לרוב מתוצרת אמריקאית מסוג AIM-120 או טילים ישראליים מסוג "פיתון 4" ו-"פיתון 5".

וזה נשמע קצת מוזר: כטב"ם חות’י שלא מנסה אפילו לתמרן, טס בקו ישר, טייסינו מקצוענים מאוד, והתותחים – קיימים כבר במטוסים. אבל עלות הטילים מרקיעה שחקים – והמלחמה לא נעשית זולה יותר. להפך, היא תכביד על הכלכלה הישראלית לשנים רבות.

מחיר ממוצע של טיל אוויר-אוויר לטווח ארוך הוא 1.1 מיליון דולר – סכום שאפשר לקנות בו 8–9 כטב"מים כמו אלו ששיגר החות’י, וגם משאית יוקרתית ללוחמים ו-8 דירות פאר בנות 4 חדרים בלב צנעא – עם תאורת LED על הקירות ובריכה על הגג.

אגב, חיפשתי בעצמי את מחירי הנדל"ן בבירת החות’ים – סביר להניח שנכנסתי לרשימות חשאיות של ה-CIA שלא אצא מהן אלא עם מותי.

אז למה להשתמש בטילים, כשהתותחים המשובחים כבר על המטוסים? שאלה מצוינת – והיום תקבלו תשובה.

קודם כל, יש להבחין בין יירוט כטב"ם בודד לבין יירוט נחיל כטב"מים – אלו שני מצבים שונים לגמרי. כטב"מים מסוג "יפו" או "סמאד 2" נראים על מסך המכ"ם כאובייקטים מטושטשים, שקל לבלבלם עם רעש רקע או אפילו ציפורים.

לעומת זאת, 20 כטב"מים שטסים יחד יוצרים תבנית ברורה שקל לזהותה ולפעול נגדה בהתאם. כבר הסברתי בעבר איך יירוט נחילים מתבצע – באמצעות שרשרת מטוסים ושרשרת אש, בשיטה ייחודית מאוד.

אבל במקרה של כטב"ם בודד, הטיפול שונה: אם מיקומו מאפשר, נשלחים מטוסי קרב לאישור ויזואלי של המטרה – באמצעות מצלמה אופטית או תרמית, לא רק מכ"ם. הסיבה לכך היא שמכ"מים “עיוורים” – ואיננו רוצים לשגר טיל ולחשוב שהשמדנו את האיום, כשבפועל פגענו בשקנאי תמים בעוד הכטב"ם האמיתי ממשיך בדרכו.

לכן, טווח הטיל אינו העניין המרכזי: מה הטעם ביכולת יירוט מ-100 או אפילו 150 ק"מ, אם האימות מתבצע רק בעשרות ק"מ? אולי עדיף להתקרב ולירות מהתותח?

אבל זו לא רק שאלה של דיוק: תותח ה-F-15 מסוגל לפגוע במטרה בגודל של כטב"ם "יפו" בדיוק של 4 מטרים ממרחק 500 מטר. תיאורטית, צרור של שנייה אחת פוגע במטרה בסיכוי של 80%, ובקרבה גדולה יותר – 100%. מספיק פגז אחד כדי להשבית את מערכות הכטב"ם.

כמובן, גם טיל יכול להשמיד מטרה ב-100% אם פוגע – ותיאורטית, הסיכוי לפגיעה גבוה. אבל הפער בעלות – עצום: פגז 20 מ"מ לתותח וולקן עולה כ-30 דולר, צרור אחד של שנייה – כ-2000 דולר. לעומת זאת, טיל אוויר-אוויר יקר פי 550.

בנוסף, לא תמיד ניתן לייצר את הטילים בארץ או לחדש מלאי במהירות. לעומת זאת, תחמושת 20 מ"מ מיוצרת מקומית מאז ימי הפלמ"ח. אז מה הטיל עושה שהתותח לא – ששווה עליו כל כך הרבה?

הסיבה המרכזית לשימוש בטיל היא הרצון לנהל את תחום היירוט בצורה מסודרת ונשלטת. כטב"ם מסוג "יפו" ממריא מצפון תימן, עובר ברוב הזמן במרחב בינלאומי, אך נכנס גם לשמי סעודיה וירדן בדרכו אלינו.

אנו רוצים להפיל אותו במקום שבו לא יגרום נזק, ולא נצטרך להסתבך פוליטית – למשל, מעל הים האדום ולא מעל בריכה במלון בטאבה או עקבה; תיירים לא מחבבים רסיסי אלומיניום בכוס הקוקטייל שלהם.

כמה זמן ייקח לטייס להתקרב לכטב"ם, להתמקם בזווית הירי האידיאלית, ולהפיל אותו בתותח? לא ברור. אולי תנאי הראות קשים? אולי הטייס לחוץ? ביצוע בפועל לא תמיד תואם את הנתונים על הנייר.

אגב, הירי בתותח הוא פעולה ידנית מאוד – והגורם האנושי משמעותי מאוד.

הכטב"ם לא מחכה; הוא מתקדם בקצב של 4 ק"מ לדקה, ועלול להגיע במהירות לאזור שבו קשה לירות.

ולא רק זה – עמדת הירי המושלמת היא מאחור ומעט מעל הכטב"ם. אי אפשר לירות עליו "בפנים" – המהירות המשולבת מקשה מאוד על דיוק.

כמה דלק תצרוך המפציץ כדי להתקרב, להקיף, להתמקם? ומה אם נגלה שלא מדובר בכטב"ם אחד? לפעמים האויב שולח שניים: אחד בגובה 200–300 מטר שמושך את תשומת הלב, ואחר בגובה 30 מטר שנראה כהשתקפות שגויה על המכ"ם – ופורץ מתחת לרדאר.

כאשר הטייס מתמקד בכוונת התותח, שדה הראייה שלו מוגבל – מה שמאפשר לכטב"ם השני לחדור.

אם מתגלה הכטב"ם השני, הצוות נאלץ לפתוח מחדש את כל תהליך היירוט – עם דלק וזמן מוגבלים.

עוד סיבה מפתיעה: מטוסי קרב לא "חיים בשלום" עם תותחיהם. כל ירי גורם לרעידות חזקות בגוף המטוס, שדורשות בדיקה מקיפה של רכיבים רגישים – מה שמאריך את התחזוקה ומשאיר את המטוס זמן רב במוסך.

לכן, על אף יכולות התותחים והיתרונות בזיהוי מקרוב, עדיף להשתמש בנשק אוטונומי – שיודעים מתי יפגע ואיפה, ומאפשר תכנון מראש.

אם הטיל החטיא – אפשר לשגר מיד עוד אחד, או כמה טילים ממספר מטוסים על אותה מטרה. התותח – לא.

שימוש בטילים מקצר את משך המשימה, מפחית שחיקה, חוסך חלקי חילוף, ושומר על המשאבים למשימות עתידיות. הכי חשוב – מצמצם סיכון לנזק מדיני.

נכון שאפשר לומר "אנחנו החזקים ונפיל מה שנרצה, איפה שנרצה" – אבל הגישה הזו לא תחזיק לטווח ארוך. הבריון בכיתה הוא לרוב ילד יחיד – ולא חכם להישאר מבודדים בזמן שמתבשל מהלך משותף נגד איראן.

ובסוף תשאלו: למה לא לוותר על תותחים בכלל? אולי לשים עוד דלק? חמצן? מכונת אספרסו?

ובכן, התותח הוא כמו מטף: עדיף שיהיה – מאשר שיזדקקו לו ולא יימצא. משתמשים בו רק כשכל שאר האפשרויות כשלו – והאלטרנטיבה היא או ירי, או כלום.

ולכן, כל עוד האויב לא מפתיע – לא נצטרך להשתמש בתותחי המטוסים. ונפיל את הכטב"מים בנשק שהכי מתאים להם.