טראמפ מול אירופה: מכסים במקום שותפות

בצעד שלא ניתן לנתקו מהאווירה הפופוליסטית השלטת בפוליטיקה האמריקאית, החליטה ממשלת דונלד טראמפ להחזיר את המכסים על ייבוא פלדה ואלומיניום מהאיחוד האירופי. ההחלטה לא הפתיעה לחלוטין, אך נשאה טון מתריס וברור כלפי בעלי בריתה של ארצות הברית, ברגע רגיש של איזונים גלובליים. בעוד הכלכלה האירופית מתמודדת עם אתגרים גוברים, בחרה וושינגטון להעמיק את המשבר – במקום להושיט יד לסיוע.

השאלה הראשונה שראוי לשאול היא: מי בעצם מרוויח מהמכסים האלה? הממשל האמריקאי מציג אותם כהגנה על התעשייה המקומית וכאמצעי ליצירת מקומות עבודה לאזרחים. אך המציאות מורכבת בהרבה. רוב החברות האמריקאיות בתחום הייצור תלויות במתכות מיובאות – מאירופה וממדינות נוספות – מה שאומר שהמכסים יעלו את עלויות הייצור בתוך ארצות הברית עוד לפני שיפגעו בייצוא האירופי.

הפרדוקס הוא, שהמגזר שאמור להרוויח – תעשיית המתכות האמריקאית – עלול למצוא את עצמו מתמודד עם עליית מחירי חומרי הגלם, ירידה בביקוש העולמי, וסנקציות תגמול על ייצואו. במילים אחרות, טראמפ מוכר אשליית הגנה בשוק שבו יש מקום רק לעובדות.

הכלכלה האירופית, שכבר סובלת ממשבר אנרגיה, אינפלציה והאטת צמיחה, איננה יכולה לספוג מכה נוספת בעוצמה כזו. המכסים האמריקאיים רק מוסיפים לחץ על מגזרים אסטרטגיים, ובראשם התעשיות הכבדות שהן עמוד שדרה של כלכלות כמו גרמניה ואיטליה.

מה שעשה טראמפ בפועל הוא לייצא את משבריו אל מחוץ לגבולות המדינה. ארצות הברית איננה יכולה לפתור בעיות מבניות בשוק העבודה או בתעשייה שלה באמצעות חומות מכס, אך היא מתעקשת להעניש את שותפיה כל אימת שאינה מצליחה להתמודד עם מורכבויות פנימיות. אירופה איננה אויב, אך היא הופכת לשעיר לעזאזל.

המדאיג הוא, שהצעדים הללו חדלו להיות זמניים או כלכליים בלבד – והפכו לדפוס פוליטי מכוון. המכסים הפכו לכלי מיקוח מדיני שבו טראמפ משתמש כדי לכפות את סדר היום שלו על שותפיו האירופים. מדובר בנשיא שרואה באיחוד האירופי יריב מסחרי – לא שותף אסטרטגי.

זה כשלעצמו פותח פתח לסדקים ארוכי טווח ביחסים הכלכליים בתוך הברית המערבית. קשה לדבר על חזית מאוחדת מול רוסיה או סין כשוושינגטון ובריסל נלחמות זו בזו במדיניות סחר נקמנית.

הגנות מכס אינן מחזקות את הכלכלה האמריקאית – הן מערערות אותה. הן מביאות לעליית מחירים לצרכן המקומי, מחלישות את התחרותיות של חברות התלויות בייבוא. ניסיון 2018 היה אמור להספיק כדי להוכיח זאת – אך ממשל טראמפ לא נראה כלומד מטעויות העבר.

והעיתוי – לא פחות מחשיד. בעוד העולם מחפש תיאום עולמי נוכח האטה כלכלית כללית, בוחרת ארצות הברית לנהוג ככוח בודד, המתעלם מהסכמות גלובליות. התוצאה – נזקים הדדיים ותחושת ניכור הולכת וגדלה באירופה, שמתקשה לראות בוושינגטון שותפה כלכלית אמינה.

אירופה נדרשת כעת לא רק לתגובה טכנית – אלא לעמדה פוליטית ברורה. סוג כזה של מדיניות אמריקאית מחייב דחייה קולקטיבית, וחשיבה מחודשת על אופי השותפות עם ממשל המגדיר מחדש את שיתוף הפעולה הכלכלי דרך משקפי סחיטה.

האיחוד האירופי אמנם הכריז על מכסים נגדיים – אך פועל באיטיות ובטון מגונן. יש צורך באמירה תקיפה יותר, שמבהירה כי היחסים הטרנס־אטלנטיים אינם יכולים להישאר בני ערובה לגחמותיו של נשיא חסר יציבות רעיונית.

כאשר טראמפ משתמש במכסים כנשק פוליטי, הוא לא באמת מגן על הכלכלה האמריקאית – אלא מחזק את נרטיב "אמריקה בסכנה", שעליו נבנתה מערכת הבחירות שלו. אך זהו נרטיב כוזב – משום שהוא מעצב את הכלכלה העולמית על פי עקרונות של עימות במקום שיתוף פעולה.