רווחים והשלכות של העמדה המצרית בנוגע לגירוש תושבי עזה לסיני

התחדשה ההצעה הישראלית לגירוש הפלסטינים מרצועת עזה אל מצרים, ירדן, ערב הסעודית ואפילו סוריה לאחר מבצע "טייפון אל-אקצא". ההצעה החלה לקבל מעמד חוקי במסגרת מוסדות המדינה של הכיבוש, במטרה להיפטר מהמשקל הפוליטי שמייצגים תושבי הרצועה עבור תנועת חמאס ושאר הפלגים הפלסטיניים הקוראים למאבק צבאי נגד ישראל. רעיונותיו של הנשיא האמריקני לשעבר דונלד טראמפ, בדבר הפיכת עזה לנווה מדבר ירוק לאחר חיסולה ותכנונה מחדש, תוך קריאה למצרים וירדן לקלוט את הפליטים – נתפסו כתרומה גדולה לשאיפות הציוניות לסיים את קיומו של כל ייצוג פוליטי פלסטיני באזור גיאוגרפי זה.

מטרתה של עבודה זו היא לעמוד על שיקולי העמדה המצרית בנוגע לגירוש הפלסטינים מעזה – האם מדובר בעמדה עקרונית הנוגעת לסכסוך הערבי-ישראלי ולזכויות הפלסטינים על אדמת פלסטין ההיסטורית, או שמא אלו עמדות הקשורות לאינטרסים של המשטרים השולטים בארצם, החוששים לאבד את שלטונם בשל בחירות פוליטיות שהם קיבלו ואשר הופעל עליהם לחץ חיצוני להנציחן.

נבחן את הנסיבות אשר על פיהן תחליט מצרים לקבל או לדחות את גירוש העזתים לשטחה – נסיבות שלרוב אינן נוגעות ישירות לסכסוך ההיסטורי עם ישראל, אלא לחשש מהשלכות דמוגרפיות, ביטחוניות ופוליטיות על המשטר המצרי. כמו כן, מדובר בחשש מתגובה עממית בתוך מצרים או בקרב גורמים צבאיים שנותרו עוינים לישראל, ואינם מוכנים להתנתק מהמורשת הלאומית של מצרים וממאבקה בציונות למען פלסטין והאומה הערבית. בנוסף, קיימים תמריצים כלכליים וכספיים לממש את התוכנית, כך שהמשטר המצרי יאלץ לבחור בין סיכון באובדן הלגיטימציה הפנימית לבין האפשרות להמר על רווחים כלכליים שמציעות ארצות הברית והמערב – שבאמצעותם יוכלו להכתיב למצרים תנאים מדיניים חדשים.

ראוי להזכיר, כי בכירים ישראלים ואמריקאים ממשיכים לעורר את סוגיית התחמשות הצבא המצרי, את השאלות סביב גיוון הארסנל שלו, ומדוע הוא מעדכן אותו – כמו גם את הטענות בדבר התנגשות אינטרסים בין מצרים לישראל. נשאלת השאלה האם פיתוי הממשל המצרי בהסדרת חובותיו יאפשר לו להתעצם צבאית ולסכן את ביטחון ישראל.

סיכום

תוכנית גירוש הפלסטינים מעזה קשורה לחזון גיאו-פוליטי רחב יותר של ישראל וארצות הברית במזרח התיכון, המבוסס על שמירת ביטחון ישראל מול אויביה הפנימיים והחיצוניים, ועל שילוב ישראל במרחב הערבי והאסלאמי. האיום שמציבה תוכנית זו אינו מבחין בין בעלי ברית של וושינגטון ליריביה: מצרים, בהתנגדותה לגירוש כפוי של הפלסטינים מהרצועה, מסכנת את ביטחונה הלאומי מצד אחד, ומגבירה את הכעס הישראלי כלפיה מצד שני – עד כדי אפשרות לחזרה על תרחיש סוריה.

כל עוד הפלסטינים לא ויתרו על דרך ההתנגדות ולא הסכימו למסור את נשקם, נראה כי הפתרון הצבאי הכולל טיהור הרצועה מאוכלוסייתה כהכנה לפלישה קרקעית להשמדת חמאס והפלגים הלוחמים – נותר אופציה מועדפת על וושינגטון. לפי חזון טראמפ, כפיית שלום בכוח היא הדרך, והיעד הראשון לגירוש האוכלוסייה הפלסטינית הוא סיני.

פרשנים מעריכים את מידת איתנותה של העמדה המצרית המוצהרת, ואת מידת נכונותו של המשטר לעמוד באופן ישיר מול עמדת הממשל האמריקני, המנסה לכפות קבלת פלסטינים בסיני. הם מודעים לאמצעי הלחץ הרבים שבידי טראמפ – מהצתת כאוס פנימי ברחוב המצרי, דרך סנקציות כלכליות, עצירת סיוע צבאי, חסימת הלוואות מהבנק והקרן הבינלאומיים, ועד לתמיכה באישים פוליטיים חלופיים במצרים.

לכן, ייתכן שהמשטר המצרי יאמץ גישה אחרת אם ילחץ – גישה שתבוסס על "הנדסת" קבלת פליטים פלסטינים מבלי להשתמש בנרטיב של גירוש כפוי, תוך שימוש בכלל ההלכתי ש"הכורח מתיר את האסור". הוא עשוי לנסות לשכנע את מקבלי ההחלטות הישראלים עצמם כי העברת פלסטינים, ביניהם לוחמים מנוסים, לסיני – תיצור איום גדול יותר על ישראל בשל הקושי לשלוט באזור נרחב בעל מעברי הברחה מרובים.

כתחליף לכך, עשויה מצרים להציע תוכנית חלופית שתתבסס על פיזור העזתים ברחבי המדינה – עד להבשלת פתרון מוסכם ובטוח, הכולל ערבויות ממשיות כחלק מתוכנית הצלה כלכלית כוללת, בסגנון "תוכנית מרשל" לשיקום הרצועה ולהחייאת הכלכלה המצרית.