הארץ: האם צה"ל מסוגל להודות בטבח של עובדי הסיוע ברפיח?

במאמר שפרסם העיתונאי רוגל אלפר בעיתון "הארץ" הישראלי, מוצגות פרטי פשע ישראלי שאירע לפני מספר ימים, לאחר שצה"ל הרג 15 עובדים בארגוני סיוע פלסטיניים בדם קר, ותחת טענות שקריות שנחשפו בדיווחים שפורסמו בתקשורת בארצות הברית ובבריטניה, כולל עיתון ה"ניו יורק טיימס".

בליל ה-23 במרץ, התקרבה שיירה פלסטינית, שכללה אמבולנס וכלי כיבוי אש, אל כוח צבאי ברפיח. החיילים פתחו באש והרגו 15 עובדים מארגוני סיוע, כולל אנשי רפואה. לאחר מספר ימים נמצאו הגופות והרכבים המרוסקים קבורים בחול. אלה הן העובדות עליהן מסכימים כולם.

החיילים טענו כי הרכבים נעו בצורה חשודה, שהם חשו באיום לחייהם, וכי רוב ההרוגים קשורים לתנועת חמאס, ושהם נקברו זמנית כדי למנוע מכלבים וצבועים לטרוף את הגופות, וכי חמאס משתמשת ברכבי חילוץ לשם העברת לוחמים. מנגד, עדי ראייה פלסטינים טוענים כי רכבי החירום היו מזוהים על פי אורותיהם המהבהבים, וכי הקורבנות הוצאו להורג בירי מטווח קצר, כשחלק מהגופות נמצאו כשידיהם ורגליהם כבולות.

לאחרונה, פרסמה התקשורת בארה"ב ובבריטניה מידע ועדויות שתומכים בגרסה הפלסטינית; עיתון ה"ניו יורק טיימס" פרסם קטע וידאו שנמצא בטלפון נייד שהיה ברשות אחד הפרמדיקים, המראה בבירור כי השיירה הייתה מזוהה: אורות החירום שלה דלקו בעת שנפתחה האש. בסרטון נשמעים קולות ירי שמתקרבים בהדרגה במשך כחמש דקות, ובשלב מסוים נשמעים קולות חיילים חולפים ליד אנשי ההצלה, בעוד הפרמדיק שמתעד מתפלל ומבקש להינצל. לאחר מכן, נמצא כשהוא ירוי בראשו. נראה כי העדויות מעלות טענות על טבח שבוצע בעובדי סיוע – פשע מלחמה – אך צה"ל ממשיך להכחיש.

בהקשר זה, ראוי לציין כי הכוח שירה השתייך לחטיבת גולני, ולפני הכניסה המחודשת לרצועה אמר מפקד גדוד בגולני לחייליו: "כל מי שנפגוש הוא אויב. מאתרים מישהו – מחסלים אותו". הרמטכ"ל אייל זמיר הורה על פתיחת חקירה, אך עולה השאלה: האם צה"ל מסוגל להודות שביצע טבח בעובדי סיוע? האם דובר צה"ל מסוגל להופיע בטלוויזיה, בעברית ובאנגלית, ולהגיד שצה"ל מתנצל על הריגת 15 עובדים הומניטריים חפים מפשע? האם הוא יכול להודות שחלק מהם נכבלו והוצאו להורג מטווח אפס? האם הוא יכול להודות שהחיילים שיקרו?

הודאה פומבית שכזו, הכוללת התחייבות כלפי הקהילה הבינלאומית להפסיק להתייחס לצוותי הצלה פלסטיניים כאל אנשי חמאס, תקשה מאוד על הרמטכ"ל החדש לנהוג ברצועה כפי שנהג בליל ה-18 במרץ, כשציווה על הפצצה אווירית מסיבית שהביאה להרג חסר הבחנה של מאות פלסטינים חפים מפשע – ילדים, נשים וגברים. זה יחייב לא רק את הצבא, אלא את כלל החברה הישראלית, להכיר בכך שלא כל מי שנפגשים בו הוא אויב, ושאין להשמיד כל אדם שרואים. אך החברה הישראלית איננה מסוגלת להכיר בכך, ובמקום זאת צפויה תגובה ציבורית דומה לזו של פרשת אלאור אזריה: דעת הקהל והממשלה יצעקו שהגבלת ידי הצבא מסכנת את חיי החיילים.

לפי התפיסה הישראלית, כל תושבי עזה נחשבים "חיות", כולל אלה שעובדים בארגוני סיוע, כולל ילדיהם. כולם ראויים לכדור בראש מטווח אפס, או טיל בתוך הסלון. ולפי טענת הצבא, שחמאס משתמשת בכלי רכב של הצלה לשם העברת לוחמים – הרי שכל רכב הצלה נחשב אוטומטית כמטרה להשמדה, בין אם הוא מפעיל אורות חירום ובין אם לא.

אין שום הזדהות עם תושבי עזה. גם לא עם העזתי שעובד באמת בארגון סיוע, שנכבל וירו לו בראש מטווח אפס בזמן שהתפלל וביקש לחיות. הבעיה העמוקה, שאין חקירה שיכולה לתקן אותה, היא שהחברה הישראלית אינה רואה בטבח הזה פשע מלחמה – אלא הגנה עצמית.