אמנון לוי: עשרה חודשים של תופת מספיקים לכולנו

אחד מהתוצאות הבולטות של המתקפה שהוביל שר הביטחון הישראלי יואב גלנט נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא פתיחת הדלת בפני הקולות התבוסתניים להפוך לנועזים יותר ולבטא את המצב שבו נמצאים המתנחלים. העיתונאי אמנון לוי מתאר את המציאות שאליה הגיעה ישראל באומרו: "איננו מבינים עבור מה בנינו הטובים ביותר נלחמים ונהרגים כל יום, ומדוע הורים אינם ישנים בלילה מחשש לדפיקות בדלת". הוא הוסיף במאמר שלו כי "לא יהיה קל לשקם את ערוץ הדיאלוג עם הפלסטינים. ההרס שזרענו בעזה יוצר צלקת עמוקה וכואבת שם".

אין פתרון צבאי למצב שלנו. כך יש לומר זאת, אולי עדיף לצעוק זאת, עכשיו, עוד לפני שיגיע התגובה האיראנית על הריגת הנייה, שהייתה בעצמה תגובה לטבח במג'דל שמס, שהייתה בעצמה תגובה לחיסול בכיר בחיזבאללה, שהייתה בעצמה תגובה להרס והמוות שזרע חיזבאללה בצפון, שהיה בעצמו תגובה שאיני זוכר כבר.

מי יכול לזכור את כל השרשרת של פעולות התגובה והתגובה האגרסיבית במלחמה הזו שאין לה סוף? עשרה חודשים של מוות, פחד ואבל, כשאיננו רואים את הסוף ואף איננו מבינים עבור מה בנינו הטובים ביותר נהרגים כל יום, ומדוע הורים אינם ישנים בלילה מחשש לדפיקות בדלת, ובמה יתבגרו היתומים מבלי להכיר את אביהם. מצד שני, גם איבדנו את ההבנה למה ולמה אנחנו ממשיכים לזרוע מוות והרס ברחובות של אנשים שהיינו אמורים לחיות איתם בבית השכן. הגענו לשלב במלחמה הזו שבו אנו צועדים במבוך אגדתי של חורבן, מבוך עצום של טרור, ואין איש שיודע כיצד לצאת ממנו בשלום.

אין פתרון צבאי למצב הנורא שבו שקעו. הדרך היחידה שבה נוכל לחיות במזרח התיכון היא להשתלב בו. הרעיון שנוכל לחיות לנצח על החרב הוא רעיון מגוחך ואווילי. ראינו כיצד קרסו כל המערכות הביטחוניות ב-7 באוקטובר. בבקשה, אל תצמצם את הכשלון לאדם שלא התעורר בבוקר, או לאדם שלא האמין בדו"חות שלו, או לאדם שבילה את הלילה באילת. זה עמוק הרבה יותר. אי אפשר לחיות לנצח על החרב. ובלי שלום, מדינת ישראל לא תתקיים באזור הזה המוקף באויב.

כבר שומע אני את הקוראים הזועמים שאומרים, "עם מי נעשה שלום? עם הרוצחים?" הזעם במקומו. אלו אנשים שמופשטים מאנושיותם ואי אפשר לדבר איתם. מצד שני, יש בזה נאיביות ועיוורון. ההנהגה הישראלית, בראשה עומד ביבי נתניהו עצמו, עשתה כל שביכולתה לעודד את הטרור של חמאס. היא העבירה מיליוני דולרים לארגון הטרור משום שרצתה לטפח את הקיצוניים בין הפלסטינים ולהחליש את המתונים. בהתאם לתפיסה המעוותת הזו, יחיא סינוואר עדיף על אבו מאזן, משום שניתן להגיע לשלום עם עבאס, חס וחלילה, בעוד שסינוואר הוא רוצח שניתן לסמוך עליו תמיד שלא יניח את נשקו.

כשתכתבו פעם את ההיסטוריה של אסון ה-7 באוקטובר בספרי ההיסטוריה, יתקשו הקוראים להאמין שישראל הימנית, הקיצונית והלאומנית בעיני עצמה, עוררה בידיה את הטרור הקטלני הזה, רק כדי שלא תצטרך להתפשר. תחשוב מתי בפעם האחרונה שמעת דיווח על פגישה בין שר ישראלי בכיר למוחמוד עבאס? שיחת טלפון איתו? משהו?

וכך יצרנו במו ידינו את הגיהנום שבו אנו מוצאים את עצמנו כעת. פירקנו את הרשות הפלסטינית, בעוד שהפכנו את חמאס ליחידת עילית, גאוות העם הפלסטיני. ובתמונת המראה שלנו, בן גביר וסמוטריץ', יחד עם הקיצוניים מהימין שמובילים את מדיניות הממשלה הזו, גוררים אותנו לתהום בריקוד הטנגו הנורא עם חברי חמאס. ריקוד המוות.

לא יהיה קל לשקם את ערוץ הדיאלוג עם הפלסטינים. ההרס שזרענו בעזה יוצר צלקת עמוקה וכואבת שם, בדיוק כמו שהטבח של 7 באוקטובר יצר אצלנו. עשרות אלפי ההרוגים, כולל רבים מהאזרחים, הם טראומה שלא נשכח. אבל גם להם אין ברירה אלא להתגבר, בדיוק כמו שאין לנו. עשרה חודשים של גיהנום מספיקים לכולנו. הגיע הזמן שהמתונים ישמיעו את קולם. הגיע הזמן לצעוק, אין פתרון צבאי למצב שלנו.