ביידן וטראמפ משקפים את המציאות הקשה של הדמוקרטיה האמריקנית

נראה היה שהוויכוח הראשון בין ביידן לטראמפ, שמתמודדים שניהם על נשיאות ארצות הברית, נוטה לכיוון טראמפ למרות שקריו הרבים. ביידן לא הצליח להציג ביעילות את הישגיו או להגן על עצמו, והציג את המפלגה הדמוקרטית בצורה גרועה בהשוואה ליריבו הרפובליקני. זה גרם לחלק להאמין שטראמפ עשוי להיות הבחירה הטובה יותר רק בגלל שהוא נתפס כמועמד הקטן מבין שניים לא כשירים. נחום ברנע הביע את התחושה הזו במאמר, והציע שהאפשרויות המצומצמות של ביידן וטראמפ מדגימות ירידה בדמוקרטיה האמריקאית.

המאמר:

למחרת ההתפרקות שלו בעימות עם טראמפ כתב ביידן את המייל הבא לתורמי הקמפיין שלו: "אני יודע שאני לא צעיר: אני לא הולך בקלות כמו בעבר; לא מדבר ברהיטות כמו בעבר; לא מתווכח בהצלחה כמו בעבר. אבל אני יודע - כפי שיודעים מיליוני אמריקאים - שכאשר מפילים אותך לקרשים אתה קם מחדש. לא הייתי רץ לכהונה שנייה אילו לא האמנתי בכל ליבי שאני יכול לעשות את התפקיד הזה".

וידוי נוגע ללב, כמעט הרואי. הוא היה יכול לשכנע אילו היה מדובר במעידה חד-פעמית, כמה דקות של בלקאאוט מול ביריון משתלח. אבל העימות לא היה מרוץ סוסים שבו סוס אחד במקרה ניצח והשני יצא שני. הוא שיקף את המציאות העגומה שאליה הגיעה הדמוקרטיה האמריקאית: סוס אחד בלתי כשיר וסוס שני בלתי ראוי, והבלתי ראוי מנצח.

"הסכנות גדולות מדי", נימק ביידן את החלטתו להמשיך במירוץ. הוא התכוון לטראמפ. אבל כגודל הסכנה גודל האחריות: הוא האיש שיחזיר את "חתול האשפתות" (כך הוא מכנה אותו) לבית הלבן.

לפני ארבע שנים ביידן דיבר כמי שמבין שהגיל מונע ממנו מראש קדנציה שנייה. הוא תיאר את מועמדותו כ"גשר זמני בין דורות", כמפעל בן ארבע שנים לשיקום אמריקה ממורשת טראמפ. בחירות הביניים בילבלו אותו: למרות שהסקרים ניבאו למועמדי המפלגה שלו תבוסה, ההצבעה הסתכמה בהפסד שולי. הוסיפו לכך את מעגל ההשפעה הקרוב, אשת הנשיא, אחותו, הבן, החבר מילדות, הצוות בבית הלבן: האהבה, הנאמנות, החשש מאובדן מעמד, השפעה, עניין בחיים, מעוורים את עיני הקרובים ביותר. הם אינם רואים את מה שרואים כולם; הם דואגים שגם הנשיא לא יראה.

ביידן הוא מטובי הנשיאים שידעה אמריקה בדור האחרון: נבון, מנוסה, ערכי, פטריוטי. הסיבה היחידה שהופכת את בחירתו למופרכת היא הגיל. בגיל 81 הוא זקן הנשיאים, היחיד שחגג גבורות בבית הלבן. בגיל הזה לא מתמודדים על חוזה עבודה לארבע שנים, עד גיל 85 - לא כשמדובר באחת העבודות התובעניות ביותר בעולם, החשובות ביותר והכי חמור, החושפניות ביותר. אני מכיר את הגיל הזה מקרוב. יש לא מעט גברים ונשים שגילם כגילו של ביידן, גם מבוגרים ממנו, והם ממשיכים לעבוד קשה ולתרום תרומה משמעותית לעצמם ולחברה. אף על פי כן, איש מהם לא היה מעז להציב את מועמדותו למשרה ביצועית, כל שכן לנשיאות ארצות-הברית.

כל זה היה ברור גם לפני שנה וחודשיים, כשביידן הכריז על מועמדותו לכהונה שנייה. ההודעה של ביידן הכניסה את הליברלים בפוליטיקה ובתקשורת באמריקה לדילמה כפולה: אחת, איך לומר את האמת המרה לנשיא קרוב, אהוד, שנותרו לו כמעט שנתיים להנהיג את אמריקה והעולם; השנייה, איך לומר לו את האמת בלי לחטוא בגילנות.

חסידיו של ביידן ניחמו את עצמם בכך שהוא בסך הכל מבקש לא להפוך לברווז צולע בטרם עת. בזמן הנכון הוא יודיע שהחליט לפרוש ולאפשר לדמוקרטים להציב מועמד חדש. זה לא קרה, כמובן. רוב המנהיגים, בעולם הדמוקרטי והלא-דמוקרטי, רוצים להיות המלכה אליזבת: להחזיק בכתר עד גיל 96, עד יומם האחרון. הם שוכחים שאליזבת השנייה התמקדה בהשתתפות בטקסים, במסעות יח"צ לאימפריה, בגידול סוסים וביישוב בעיות משפחתיות. היא לא שלחה צבא למלחמה ולא התמודדה בבחירות.

השנים הארוכות ליד ההגה מקהות את כושר השיפוט. המודעות העצמית נחלשת; היהירות גוברת. מתישהו האיש מגיע למסקנה שאין בלתו: הוא היחיד שמבין, היחיד שראוי. המדינה לא יכולה בלעדיו. זה קרה לכל מי שצבר הרבה שנים בראשות הממשלה אצלנו, מבן-גוריון עד נתניהו. השנים מחריפות את הפרנויה. אין חברים - העולם נחלק רק לאויבים מרים וחסידים שוטים. נוצרת חצר. בהדרגה משתלטים עליה הסריסים. די לראות את הסביבה שבה פועל ראש הממשלה שלנו בקדנציה הנוכחית כדי להבין את חומרת הבעיה.