17:42 זמן קודס הכבושה
משבר התפוררות הצבא בישראל, בתוך המלחמה ברצועת עזה, נחשב לאחד המסוכנים ביותר בשלב זה. לפי "הארץ", קריסת הצבא מחמירה ככל שהמפקדים מבינים שמאמצי חייליהם אינם מניבים תוצאות. כתוצאה מכך, הם נותרים משוטטים בעזה בלי שום דבר להראות לקורבנות שלהם.
האירועים האחרונים בהם היו מעורבים תא"ל דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98 בצבא ישראל, ותא"ל ברק חירם, מפקד אוגדה 99, הם רק אינדיקציה אחת לתקלה בשרשרת הפיקוד בצבא ישראל, תקלה. זה חמור מהצפוי.
בנובמבר לא נשמעה אפילו אזהרה מהמטה הכללי של צבא ישראל. אלוף דוד בר חליפה הוציא אז הוראות לחימה בכתב יד לכוחותיו, וקרא להם לנקום בפלסטינים.
האם זה מפתיע שכאשר בר חליפה קיבל הוראה להעביר את כוחותיו מעזה, חשדו בכירי הצבא שהתעלמו מהוראותיהם בכוונה?
האלוף ברק חירם לא רק הורה לחייליו לפתוח באש על אזרחים ישראלים ולפוצץ אוניברסיטה פלסטינית בעזה ללא רשות, אלא גם הביע בראיון לעיתונאית אילנה דיין מיד לאחר תחילת המלחמה כי על ההנהגה הפוליטית הישראלית להימנע. כל פתרון פוליטי פוטנציאלי למשבר. יתר על כן, הרמטכ"ל של צבא ישראל שתק גם בתקופה זו.
הבעיה היא לא רק אצל ראשי החוליה, אלא גם אצל החיילים עצמם. הקלטות הווידאו מתארות את פעולות הכוחות, תמיכה שלהם ליישוב מחדש של יהודים ברצועת עזה (במיוחד מתחם ההתנחלויות בגוש קטיף), ושימושם ברשתות החברתיות כדי לגנות את המגבלות הנתפסות על יכולתם להשתמש בכוח קטלני. בנוסף, ניכרים מקרים של ביזה והתנהגות בלתי הולמת אחרת. כל הפעולות הללו הן ביטויים של ההסתה המתמשכת שמתפשטת מדרגים נמוכים לרשויות גבוהות יותר, ומציבה אתגרים בפני הנהגת הצבא בשמירה על השליטה.
למה זה קורה? גורמים רבים חברו יחד כדי לתרום להתפוררות זו. בתחילה, היחלשות ההיררכיה הצבאית עקב ירידת מערך שירות החובה ועליית המושג שירות התנדבותי משחקות תפקיד משמעותי. זו הנקודה שבה חיילי המילואים מאמינים שהם זכאים להשמיע את קולם, שכן רוב האחריות מוטלת עליהם, מה שהופך אותם למיעוט.
תופעה זו חלה גם על חיילים קרביים בשירות חובה, שעם הזמן הפכו למיעוט עקב ריבוי הפטורים משירות צבאי וחיילים שאינם משרתים בתפקידים קרביים.
מנטליות זו, שהיא הגורם השני, התחזקה בנסיבות הייחודיות של המלחמה. חיילים בעזה, גברים ונשים כאחד, חשים שהם נושאים באחריות להקריב ולהציל את ישראל מכישלון, יחד עם המנהיגים הפוליטיים והמפקדים הצבאיים.
גורמים אלו מתחזקים עוד יותר ממספרם המשמעותי של חיילים קרביים המיישרים קו עם מפלגות הימין והימין הדתי. חיילים אלו מאמינים כי מפלגות אלו מונעות מישראל את האסון שנגרם על ידי ממשלות תבוסתנות קודמות, שהוחמר בשל התנגדות השמאל להתחזקות צבאית במהלך הרפורמה השיפוטית של הממשלה. הלך הרוח הזה הניע תסיסה מתמשכת בקרב חיילים מאז תחילת המלחמה.
הגורם השלישי נוגע לפוליטיקאים המשבשים את שרשרת הפיקוד של הצבא, ובמיוחד אלה מהימין שמצדדים בהתנהלותם הלא שגרתית של החיילים והקצינים.
בהתחשב בנסיבות אלו, בחר הרמטכ"ל לא לרסן את החיילים. איך הוא יכול לאכוף משמעת על חייל מילואים שמשרת בעזה כבר כמה שבועות וקיבל את ההחלטה לצלם רכוש פלסטיני שנגזל או להביע את דאגותיו בפני הממשלה? כתוצאה מכך, הרמטכ"ל איבד את הפיקוד על הצבא.
ראשי הצוותים ניצלו את כוח המיקוח של החיילים שלהם על המגרש כדי להפגין את כוחם.
התנאי הרביעי להתפרקות פנימית מתעורר כעת. קריסת הצבא מחמירה ככל שמפקדי השטח מבינים שהקורבנות של חייליהם אינם מובילים להישגים מדיניים. כתוצאה מכך, כל מה שהם יכולים לעשות הוא לשוטט ללא מטרה בעזה ולספור את ההפסדים שלהם.
לא יהיה "ניצחון מוחלט" בשל חוסר האמון במי שהביאו את הצבא לירידה חסרת תקדים. חוסר האמון הזה מוביל את מנהיגי הצבא להאשים את אלה שבגדו בצבא, כפי שהוזכר בנאומו של גולדפוס, דווקא את הפוליטיקאים שנחשבים לא ראויים לתמיכת החיילים. כל עוד המלחמה הזו תימשך, שיקום הצבא הישראלי יהיה בלתי ניתן להשגה.
סופר: חדר העריכה
