איך האמריקאים החיו את הסכסוך העדתי בעיראק?

יותר משני עשורים לאחר הפלישה האמריקנית לעיראק בשנת 2003, המדינה עדיין סובלת מהשסע העדתי העמוק שזרעה וטיפחה הכיבוש ככלי לניהול הזירה הפוליטית והביטחונית. בזמן שהעיראקים נערכים כיום לסבב חדש של בחירות ב־11 בנובמבר, שבה השאלה על הגורמים המבניים שמנעו את שיקומה של עיראק, למרות עושרה העצום והכוחות האנושיים שברשותה. התשובה, במהותה, קשורה באסטרטגיה האמריקנית שהתבססה על עיקרון "הפרד ומשול", שבוצע בפועל על ידי מוסדות צבאיים ומודיעיניים שמטרתם הייתה לפרק את המרקם העיראקי ולהפוך את העדתיות לבסיס לשלטון.

"הפרד ומשול" — היסוד שעליו נבנה הכיבוש

מאז כניסת הכוחות האמריקניים לבגדאד בשנת 2003, תחת תואנות שונות שתפרה, לא הסתפק פרויקט הכיבוש במה שהוכרז לגביו, אלא היעד המרכזי היה מהלך של הנדסה מחדש של מבנה החברה העיראקית כך שיתאים לאינטרסים האמריקניים. וושינגטון חילקה את הזירה החדשה לשלושה מרכיבים: שיעים, סונים וכורדים, והציבה חלוקה זו בלב התהליך הפוליטי דרך מועצת השלטון הזמנית שהוקמה ביולי באותה שנה.

בצעד זה, הפכה עיראק לזירה של חלוקה עדתית. מהלך זה היה יישום מפורש לעיקרון "הפרד ומשול", שמטרתו פירוק הכוחות הלאומיים המאחדים והסטת הנאמנויות מהמדינה לעדה, למפלגה או למנהיג המקומי. ארצות הברית הצליחה להשריש את הפילוג כבסיס חדש לחיים הפוליטיים.

דייוויד פטראוס — מהנדס הפילוג העדתי

הגנרל האמריקני דייוויד פטראוס נחשב לאחד המוחות הבולטים שעיצבו את מדיניות הלחימה העדתית בעיראק לאחר הכיבוש. הוא פיקד תחילה על הכוחות האמריקניים במוסול ולאחר מכן במחוזות עיראקיים נוספים, לפני שמונה למפקד העליון של כוחות הקואליציה הרב-לאומיים בשנת 2007.

בתקופה זו, השיקה וושינגטון את מה שכונה "תוכנית ההתעוררות" — פרויקט לחימוש שבטים סוניים בטענה של לחימה נגד אל-קאעדה. אך בפועל, תוכנית זו, שעליה פיקח פטראוס באופן אישי, שימשה כלי להזנת הסכסוך הפנים-עדתי ולהצתת מאבק סוני-שיעי שנמשך עד היום.

במקום לבנות מוסדות לאומיים מאוחדים, פורקה הבסיס החברתי בעיראק, לרבות הצבא והמשטרה, על פי קווים עדתיים ואזוריים. תוצאה של מהלך זה הייתה ריבוי עימותים וסכסוכים בין שבטים. פטראוס ניהל את הזירה כאילו מדובר ב"מעבדה ודגימות", ובחן בה מודל חדש לניהול מלחמות, שבהן מתנגשות העדות זו בזו תחת פיקוח הכוח הכובש.

התערבות שלילית

לאחר ההכרזה על נסיגת הכוחות האמריקניים בשנת 2011, וושינגטון לא חדלה מהתערבות בענייני עיראק, אלא עברה לסוג אחר של שליטה — מה שניתן להגדיר כ"התערבות שלילית".

לא היה עוד צורך בנוכחות צבאית ישירה כדי לשמר את עיראק בזירת הפילוג. ארצות הברית השקיעה בזירה הפוליטית העדתית שביססה, והותירה את הכוחות המקומיים מתמודדים ביניהם בשם "ריבונות ועצמאות".

באמצעות רשתות השפעה כלכליות, תקשורתיות ומודיעיניות, ועם תמיכה מאוזנת לשני צדדי הסכסוך — לעיתים לממשלה ולעיתים לאופוזיציה — הצליחה וושינגטון לשמר רמת כאוס מחושבת שמונעת מעיראק להתייצב מבלי שתיאלץ לשוב בכוח אל השטח.

מודל ניהולי זה הפך את עיראק לדוגמה למצב של התשה איטית, שבה נמנע כל איזון פוליטי או פיתוח ממשי שיכול היה לחלץ את המדינה ממעגל החולשה.

תוצאות הפילוג

למרות שעיראק מחזיקה באחד ממאגרי הנפט הגדולים בעולם, ולמרות העושר האנושי והמדעי שבה, היא עדיין אינה מצליחה להקים תשתית יציבה או להניע צמיחה כלכלית בת-קיימא.

חולשה זו אינה נובעת רק משחיתות או חוסר יכולת ניהולי, אלא שורשיה עמוקים יותר — הם נעוצים בפילוג העדתי שהושרש במדיניות האמריקנית.

התוצאה היא שעיראק כיום, יותר מעשרים שנה לאחר הכיבוש, חיה פרדוקס: מדינה עשירה במשאבים אך נעדרת יציבות.

המודל האמריקני בעיראק שוכפל במציאות של מדינות נוספות באזור, והתבסס על עיקרון הליבוי הפנימי לשם שימור ההשפעה החיצונית.

מה שעיראק חווה כיום מבחינת חולשה התפתחותית ושסע פוליטי, אינו אלא המשך של אסטרטגיה אמריקנית שעדיין פעילה. וושינגטון לא עזבה את עיראק אלא למראית עין, כשהיא מותירה אחריה חברה שסועה ומדינה מותשת שמנסה לשוב לאיזון.