איחוד האמירויות בסודאן: מממנת המיליציות, שולטת בשטח

באמצעות הכפלת תמיכתה בכוחות התמיכה המהירה – אבו דאבי הרחיבה את היקף המלחמה בסודאן. כעת עליה להשתמש במעורבות זו כדי ללחוץ להפחתת ההסלמה

נפילת העיר אל-פאשיר לא רק שרטטה מחדש את מפת מערב סודאן, אלא גם חשפה אמת שהייתה ברורה למי שעוקב מקרוב אחר מדיניות החוץ של איחוד האמירויות: כשמאתגרים את ההנהגה באבו דאבי – היא לא נסוגה.

למרות שנתיים של ביקורת ופרסומים שליליים על מעורבותה הגלויה והסמויה בסודאן, העמיקה אבו דאבי את התערבותה. שליחתה המרכזית, מיליציית "כוחות התמיכה המהירה" (RSF), שולטת כיום בלב הלוגיסטי של חבל דארפור – מוקד השפעה שניתן להפוך למקור רווח מסחר הזהב, להגן עליו דרך נתיבים חוצי גבולות, ולהשתמש בו ככלי לחץ אזורי.

וזה אינו תוצאה של מקריות, אלא ביטוי לגישה שלטונית ברורה באבו דאבי: נחישות, תגובה לכל השפלה אפשרית, ומאמץ מצטבר לבניית השפעה ארוכת טווח.

המטרה איננה פרגמטיות – אלא ניצחון

במהלך 15 שנות שלטונו של מוחמד בן זאיד, הוכיחה איחוד האמירויות שהעניין איננו "לנצח" בבירה כלשהי, אלא למנוע מהיריבים השגת הכרעה, לאבטח את נתיבי הסחר והאנרגיה, ולהמתין בסבלנות לשינוי במפת האינטרסים. תימן ולוב הן ההוכחה לכך.

לכן, התיאור השכיח שאיחוד האמירויות "שואפת ליציבות" מטעה. היא, בגישה מקיאווליסטית מובהקת, פועלת לקידום אינטרסים ושליטה.

אבו דאבי נעה בגישת עסקאות חסרת התנצלות, תחת הנהגה שמקבלת החלטות מתוך שיקול אישי מרוכז. מוחמד בן זאיד, אדריכל האסטרטגיה הזו, רואה ברתיעה אות חולשה. הסלמה, מבחינתו, היא כלי לרישום כללי משחק חדשים.

מאז "האביב הערבי", הוא פועל לפי עקרון ברור: חבר את הכוחות המקומיים לרשתות המימון והלוגיסטיקה של אבו דאבי, תגמל נאמנים, הענש בוגדים, ותחזק מספר בעלי ברית כך שלא תודר מהשולחן.

תלות חמושה

השיטה הזו מבוססת על מה שמכונה "תלות הדדית חמושה" – רשת נמלים, אזורים חופשיים, שדות תעופה, מרכזים לוגיסטיים ושירותים פיננסיים שהקימה האמירויות לאורך הים האדום והחוף האפריקאי, המשתרעת גם אל תוך הים התיכון.

לתשתית הזו מצטרפת רשת של חברות ממשלתיות וגופים פרטיים המאפשרים תנועה מהירה וחשאית של כספים, אנשים וסחורות. כשהאמירויות תומכת בשחקן – היא לא מעניקה רק כסף ותחמושת, אלא פותחת שערים אל מערכת מקושרת שמתבססת על חוזים ונתיבי שליטה. כל עוד השערים הללו פתוחים – הזמן פועל לטובתה.

הדוגמה הסודאנית

בסודאן, השקיעה האמירויות במספר שכבות של כוח. היא פיתחה קשרים עם דמויות אזרחיות שיכולות להוביל שיקום טכני בחרטום, שמרה על קשרים עם הצבא הסודאני, משום שכל הסדר חייב לכלול את הקצונה – אך מעל הכל, היא בחרה ב-RSF והפכה את דארפור לכלכלת מלחמה.

זו הבחירה היקרה ביותר מבחינה תדמיתית: RSF מואשמת בפשעי מלחמה ואף רצח עם – אך דווקא תכונות אלה הופכות אותה לכלי שימושי עבור אבו דאבי. היא שולטת בנתיבים, רווחית מהברחות זהב, ונותרת כוח קבוע במערב גם אם המרכז בוער. עבור נותנת החסות – השאיפה איננה "ניצחון נקי", אלא עמידות.

הביקורת לא מזיזה את אבו דאבי

לא הביקורת האמריקאית והבריטית, ולא אזהרות אירופאיות על סנקציות, לא בלמו את אבו דאבי. כשגובר הלחץ – היא מכחישה, מרחיבה קשרים דיפלומטיים ומייצבת עובדות בשטח.

גישה של דלתות פתוחות

אין בירה אזורית המחזיקה בתמהיל דומה: נזילות גבוהה, לוגיסטיקה מתקדמת, וגישה דיפלומטית עולמית. לכן היא משמרת קשר עם כל הצדדים:

בתימן: תמכה בהיפרדות הדרום, אך שמרה ערוצים פתוחים עם הצפון.

בלוב: סייעה לחפטר, אך שמרה על קשרים עם המערב.

בסודאן: שומרת על קשר עם חמדוק, המנהיג האזרחי לשעבר, עם חמידתי, וגם עם אל-בורהאן והצבא.

מחיר האסטרטגיה

אך לכל זה יש מחיר הולך וגדל. יכולת ההכחשה – הדלק של המכונה הזו – נשחקת מול תיעוד רחפנים, נתוני מכ"ם ולוויין.

שכנות האזור מזהות את השינוי: קטר ועומאן מציגות עצמן כמתווכות. סעודיה – זהירה יותר – משמשת מתווכת בסודאן, אך לא מנתקת את התיאום הביטחוני.

האמירויות הופכת ממתווכת לנותנת חסות – שינוי שמעמיד את ההשפעה שלה בסכנה להפוך לעומס בלתי-נסבל.

מהו ניצחון עבור אבו דאבי?

המטרה איננה להשתלט על חרטום – אלא להחזיק בזכות וטו על כל תוצאה.

זה אומר: להבטיח שליטה בנתיבי ים ואנרגיה, למנוע ממוסלמים פוליטיים לבסס כוח, ולהבטיח זרימת כספים – חוקיים ובלתי-חוקיים – לשווקי דובאי.

אם כך, שליטה של RSF בדארפור יכולה להיות קלף מיקוח – ל"פדרציה" או קיפאון מדיני – כל עוד היא עטופה בתצוגה אזרחית במקום אחר.

מבחן אל-פאשיר

נפילת אל-פאשיר היא מבחן ליכולת של אבו דאבי לעבור מהסלמה לייצוב.

אם האמירויות רוצה להוכיח שלמדיניותה עומק אזורי, לא רק אישי – סודאן היא הבמה הנכונה. אותה רשת שיכולה להזרים נשק – יכולה גם לעצור אותו.

סגירת נתיבי האספקה איננה מעשה גבורה – אך הוא קריטי: עצור את הגשר האווירי והקרקעי, חסום את מסחר הזהב, לחץ על שני הצדדים להפסקת אש בפיקוח בינלאומי.

נצל את ערוציך עם מצרים כדי לבלום את האיסלאמיסטים, שתף פעולה עם סעודיה כדי לתת ל"תהליך הג'דה" כלים מעשיים.

ובנה מרכז אזרחי אמיתי – לא תפאורה – שיהיה ליבה של תקופת מעבר שתפרק את כלכלות המלחמה.

הכרעה אסטרטגית

לא נדרש מהאמירויות לוותר על תפיסת עולמה – אלא להשתמש בה אחרת. אם המטרה היא לנצח – אז "ניצחון" בסודאן הוא מניעת אסון והוכחה שהשפעתה נחוצה להסדר.  זה ידרוש ויתור על חלק מהכוח לטובת לגיטימציה, דחיית חלק מהרווחים – אך יוכיח שהיא כוח מייצב אמיתי.

בעשור האחרון, אבו דאבי הוכיחה עצמה ככוח סבלני, חכם ומדויק. אך כעת היא תחת אור עולמי חזק – ללא מרחב ההכחשה שאפשר לה לפעול באפריקה. ובסודאן – התעקשותה להסלים הביאה אותה אל ברית עם מיליציה חסרת רסן ומלחמה מתפשטת.

דווקא הפיכת ההתעקשות הזו לכלי להפחתת הסלמה – תהיה ההוכחה האמיתית לכוחה. ולניצחון שיכול לשרת באמת את האינטרס האמירתי.