האם ישראל יכולה לשאת את המחיר? משבר כלכלי מאיים גם בלי כיבוש עזה

לאחר יותר משנה מאז מבצע "סערת אל־אקצה", ישראל מוצאת את עצמה במצוקה כלכלית ואסטרטגית קשה. בעוד שממשלת בנימין נתניהו מנסה לשווק את אפשרות כיבוש עזה כ"פתרון סופי" לבעיית ההתנגדות, מתרבים האזהרות הפנימיות שרואות בצעד כזה התאבדות כלכלית שתגביר משבר מחניק ותאיים על מעמדה של ישראל.

הערכות של מומחים כלכליים בכירים בישראל טוענות כי עלות הכיבוש הישיר תהיה בין 100 ל־180 מיליארד שקלים. סכום זה שווה כמעט חמש תקציב המדינה (840 מיליארד שקלים), והוא מגיע בזמן שמשרד הביטחון כבר עבר את התקציבים שלו בכ־30 מיליארד שקלים מאז תחילת המלחמה. אף שהממשלה מנסה להעביר תקציב מתוקן שכולל תוספת של 31 מיליארד שקלים, תוספת זו מכסה רק את מה שכבר הוצא – בלי לקחת בחשבון את עלות הכיבוש העתידי של עזה.

מה שמפתיע הוא שהאזהרות אינן מגיעות רק ממפלגות אופוזיציה או ממרכזי מחקר עצמאיים, אלא מעל 80 דמויות כלכליות משמעותיות – כולל נגידים קודמים של בנק ישראל, מנכ"לים של חברות גדולות ופרופסורים. אלה חתמו על עצומה משותפת שבה הזהירו כי המשך המלחמה וההליכה לכיבוש עזה "יוביל להתדרדרות חמורה בכלכלה הישראלית" שאולי תביא למשבר חובות אמיתי ולהפחתת דירוג האשראי של ישראל.

תכנית הכיבוש דורשת גיוס של לפחות 130,000 חיילי מילואים, עלות של כ־5.5 מיליארד שקלים חודשית עבור שכרם, הגנה ופיצויים. אם המצב יימשך חמישה חודשים, ההוצאה על סעיף המילואים בלבד תגיע לכ־28 מיליארד שקלים. יש מי שמדבר על אפשרות להגדיל את המספר עד רבע מיליון חיילים – מה שיגרור הכפלה של העומס הכלכלי.

במקביל לכך, הצבא צורך תחמושת וציוד בקצב של 350 מיליון שקלים ביום, כלומר כ־10‑11 מיליארד שקלים בחודש. עם תוספת עלות הניהול הצבאי והאזרחי של הרצועה, שמוערכת ב־10‑15 מיליארד שקלים בחודש, מתברר שכל תכנית ארוכת טווח לכיבוש עזה תחלוש על כ־120‑180 מיליארד שקלים בשנה.

ההפסדים אינם רק חשבונות כספיים ישירים; הם נוגעים גם לרמות אחרות. העצומה הכלכלית הזהירה מהאצה של בריחת מוחות והון אנושי, מה שיאיים על התפוקה והצמיחה בשנים הבאות. מדדים בלתי רשמיים מראים מגמה גוברת של צעירים ישראלים הפונים להגירה, בחיפוש אחר יציבות כלכלית ובריחה מסוג המלחמה המתמשכת.

כמו כן, המשך ההוצאה הביטחונית ללא תקרה מפעיל לחצים כבדים על משרדים אזרחיים, מה שמאיים על קיצוצים דרסטיים בחינוך, בבריאות וברווחה החברתית. חלק מהאנליסטים הזהירו מהאפשרות של פגיעה בקרנות הפנסיה ואפילו הלאמה שלהן – תרחיש המשקף את היקף המשבר הכלכלי הצפוי.

ברמה החיצונית, ישראל מתמודדת עם החרמה הולכת וגוברת הכוללת תיירות, פעילויות אקדמיות, סחר צבאי ומסחרי. עם גידול הקריאות לאכיפת סנקציות אירופאיות, עולה הסבירות לירידת השקעות, לעליית ריביות ולפגיעה בסביבת העסקים. מצב זה מאיים באופן ישיר על יכולתה של ישראל לשמור על מעמדה בשווקים הגלובליים, במיוחד בענפים הטכנולוגיים המתקדמים שהיוו במשך עשורים את עמוד השדרה של הכלכלה.

בנוסף למספרים שמהווים הלם ממשי לרבים מדרגי הממשל והכלכלה, הולכות ועולות הביקורות הפוליטיות והתקשורתיות כלפי הנהגת נתניהו ושר האוצר בצלאל סמוטריץ'. העיתון "וואלה" הזהיר בגלוי מ"תהום כלכלית" שהממשלה מובילה אליה את ישראל, כש‑רבע מהתקציב יוקדש לצעד צבאי שאין בו תועלת. "מעריב" האשים את הממשלה ב"לחימה ללא מטרה", בזמן שמספר הפצועים המתמחים עומד על כ־20 אלף, והוצאות הביטחון עלו מעבר ל־140 מיליארד שקלים.

התמונה הזו חושפת פער הולך וגדל בין השיח הפוליטי שמבטיח הכרעה צבאית, לבין המציאות הכלכלית שמתמוטטת תחת משקל חשבונות מצטברים. אם המטרה המוצהרת היא "להחליש את חמאס", התוצאה המעשית עד כה נראית כשחיקה פנימית נוספת והתדרדרות כלכלית, בין הציבור הישראלי לבין ההנהגה.

כיבוש עזה איננו רק סוגיה צבאית; זה אתגר אסטרטגי שמעמיד את ישראל מול משוואה בלתי אפשרית: או להמשיך במלחמת התשה חסרת אופק, או להתמודד עם משבר כלכלי‑חברתי שיכול לאיים על מבנה המדינה והכלכלה שלה. מה שראו עד כה כצעד צבאי להכרעת הסכסוך, נתפש כיום בתוך ישראל עצמה כסיכון קיומי כלכלי. בעוד הממשלה נוקטת בגישה מתגוננת ומחריפה, קולות "האליטה הכלכלית‑פוליטית" הזהירו כי הדרך שבה פוסעת כעת מובילה לקריסה שעשויה להיות מורכבת יותר מתוצאות כל קרב צבאי.