פורין אפיירס: השקר שאמריקה מספרת לעצמה על המזרח התיכון

המאמר, שנכתב על ידי חוסיין אגא ורוברט מאלי ופורסם באתר מגזין פורין אפיירס (Foreign Affairs) ותורגם לאתר "אל-חנאדק", עוסק בשקר שבמדיניות האמריקאית – במיוחד בנוגע לסוגיה הפלסטינית ואשליית "פתרון שתי המדינות", אשר כמה מנהיגים ערבים עדיין נאחזים באשליה שהוא אפשרי. הכותבים מדגישים כי התרמית האמריקאית אינה חדשה – שורשיה נטועים עוד לפני מבצע "מבול אל-אקצא", והיא חורגת מעבר לעימות עם ישראל. הם מציינים כי השקר הפך להרגל: במשך עשורים, הצליחה ארה"ב להשלות את העולם בנוגע לעמדתה בסכסוך, כשהיא מציגה עצמה כמתווכת בעוד שהיא בפועל צד מוטה.

הכותבים מציינים כי השקר נולד מכישלון ופורח בחזרתו. עם היחלשות השפעתה של ארה"ב באזור, היא נצמדה להכחשה והטעיה, ובפועל – לא עשתה דבר מול ההתרחשויות פרט להתבוננות בהריסות.

הטקסט המתורגם:

בכל יום ממלחמת עזה הארוכה, ניתן היה לצפות שמישהו מממשל ביידן יאמר את אחת מההצהרות הבאות: הפסקת האש קרובה, שארה"ב פועלת ללא לאות להשגתה, שהיא דואגת לישראלים ולפלסטינים באותה מידה, שהסכם נורמליזציה היסטורי בין סעודיה לישראל עומד להיחתם, ושכל אלה מהווים צעד בלתי הפיך להקמת מדינה פלסטינית.

שום דבר מזה לא היה קרוב לאמת. המו"מ על הפסקת אש נגרר בעצלתיים, וכאשר הושגה הסכמה זמנית – היא קרסה במהרה. ארה"ב נמנעה מלעשות את המעשה היחיד שיכול היה באמת לכפות הפסקת אש: קישור הסיוע הצבאי לישראל או הפסקתו.

זה היה גם הצעד היחיד שהיה מוכיח – מעבר לסיסמאות – את מחויבותה של ארה"ב להגנה על חיי ישראלים ופלסטינים כאחד. סעודיה מצידה חזרה ואמרה שהנורמליזציה עם ישראל מותנית בהתקדמות להקמת מדינה פלסטינית, בזמן שהממשלה הישראלית דחתה אפשרות זו באופן מוחלט. עם הזמן, נחשפו ההצהרות האמריקאיות כקלישאות ריקות – שנתקלו באי-אמון או באדישות. ואף על פי כן, הן חזרו שוב ושוב. האם מקבלי ההחלטות האמריקאים באמת האמינו למה שאמרו? ואם לא – מדוע המשיכו לומר זאת? ואם כן – כיצד התעלמו מכל העדויות שסתרו את דבריהם?

השקרים הללו סיפקו כיסוי למדיניות שאפשרה לישראל להמשיך בתקיפות האכזריות שלה בעזה, בעוד שכל שיפור זמני במצב הרצועה הוצג כהישג של האנושיות והנחישות האמריקאית. ממשל טראמפ החריף את אכזריות ישראל, אך השקרים שלפניו הם שסללו את הדרך. הם תרמו לנרמול ההרג השרירותי, תקיפת בתי חולים, בתי ספר ומסגדים, שימוש במזון כנשק, והסתמכות רציפה על נשק אמריקאי. הקרקע הוכנה – והדרך חזרה כבר לא הייתה אפשרית.

והתרמית לא הייתה חדשה. היא קודמת למלחמה בעזה, וחרגה מעבר לסכסוך הפלסטיני–הישראלי. היא הפכה להרגל. במשך עשורים, הצליחה ארה"ב להוליך שולל את העולם בנוגע לעמדתה, כשהיא מציגה את עצמה כמתווכת – בעוד שהיא למעשה צד מוטה. היא הוליכה שולל כשיצרה את מה שנקרא "תהליך השלום", שהנציח את הסטטוס-קוו יותר מאשר שינה אותו. היא שיקרה כשטענה שמדיניותה באזור נועדה לקדם דמוקרטיה וזכויות אדם. היא הוליכה שולל כשכינתה את כישלונותיה – הצלחות.

ועם חשיפת השקרים הללו וקושי ההתעלמות מהם, דעך ההשפעה האמריקאית. הישראלים, הפלסטינים ושחקנים מקומיים נוספים התעלמו מההצגה, והותירו מאחור את הסיסמאות השחוקות על פתרון שתי המדינות, שלום, דמוקרטיה ותיווך אמריקאי, ושבו לעמדות אינסטינקטיביות השורשיות בהיסטוריה שלהם. כמו בעשורים הקודמים, חזרו הפלסטינים – כשהם מוקפים בתעייה, ללא הנהגה, טובעים בזעם וברצון לנקמה – לפעולות אלימות מזדמנות נגד ישראלים, ממתינים ליום שבו ילבשו המעשים הללו צורה של ארגון. וכמו בעבר, ישראל – חופשית לפעול וללא רתעה – שולחת ידה להתנקש בכל מי שהיא רואה כמטרה פלסטינית: בשנות השבעים בעמאן, ביירות, תוניס, פריז ורומא; והיום בדוחה וטהראן. משני הצדדים, הגרוע מכל עוד לפנינו. ארצות הברית, מצדה, לא תעשה דבר פרט להתבונן בהריסות.

ניתוח הכישלון

המדיניות האמריקאית הכושלת במזרח התיכון מתנהלת בשלבים: היא מתחילה בגישה שגויה, בהערכת חסר של המציאות, ובטעויות – בין אם מכוונות או אקראיות. כמו כאשר טוענים בכירים אמריקאים שהדרך הטובה ביותר להשפיע על ישראל אינה באמצעות לחץ, אלא באמצעות חיבוק. או כשהם מתערבים בפזיזות בפוליטיקה הפלסטינית, מנסים לכפות קבוצת "מנהיגים מתונים", דבר שהופך את תמיכתם לכתם בעיני הרחוב. או כשהם מוציאים מהמשוואה את הגורמים בעלי היכולת הרבה ביותר להכשיל את תהליך השלום: המתנחלים והדתיים הלאומיים בישראל, והפליטים והאסלאמיסטים בפלסטין – אלה הרואים בוויתור על שעל אדמה בין הנהר לים עקירה של הזהות.

הפרדוקס במדיניות האמריקאית הוא שמקבליה יודעים הרבה – אך מבינים מעט. ידע אינו הבנה – ואף עשוי להיות היפוכה. בשנת 2000, הבטיחו בכירים במודיעין לנשיא ביל קלינטון כי יאסר ערפאת לא יעז לדחות את הצעותיו בקמפ דייוויד, ושיהיה משוגע אם יעשה זאת. אך הוא דחה – וחזר כגיבור לעמו. בשנת 2006, התעלמה ממשל בוש מהסימנים הברורים לכך שחמאס תנצח בבחירות – בחירות שוושינגטון עצמה דרשה.

עם פרוץ ההתקוממות הסורית בשנת 2011, הציג המודיעין תמונת מצב שהעידה על כך שנפילת אסד קרובה, ושהאופוזיציה עומדת לנצח. בתקופת ממשל ביידן, הסתמכו הבכירים האמריקאים על הערכות מודיעיניות בנוגע לעמדת ההנהגה האיראנית כלפי ההסכם הגרעיני – אך רבות מהן התבררו כשגויות. הם הופתעו מהניצחון המהיר של טליבאן לאחר נסיגת ארה"ב מאפגניסטן, ממבצע חמאס ב-7 באוקטובר נגד ישראל, ומהישרדות משטר אסד בשנה שלאחר מכן. הם אפילו הופתעו מעצם העובדה שהופתעו.

והיו אלו לא זעזועים שנבעו ממניפולציה מכוונת של מידע כדי לרצות פוליטיקאים – כפי שקרה ב-2003, כאשר ה-CIA סיפקה לנשיא ג'ורג' בוש הבן את מה שרצה לשמוע: שסדאם חוסיין מחזיק בנשק להשמדה המונית, ושהמקרה סגור. אלא תוצאה של דינמיקה חמקמקה אך לא פחות מסוכנת: התעלמות מהאזהרות הטמונות במידע המודיעיני הגולמי. הבכירים מוזהרים תדיר כי המידע שברשותם משקף רגע נתון במקום וזמן מסוימים, וכי החזקת חלקי הפאזל עלולה להטעות אף יותר מהעדרם. ובכל זאת, הם נשבים באשליה: התחושה שהם מביטים היישר לתוך מוחות יריביהם. הם קוראים רבות – ומבינים פחות.

הדבר המוזר אינו רק שארצות הברית שוגה שוב ושוב – הרי זה דבר שכיח – אלא שאיש אינו נושא באחריות לכישלונות הללו, ולא מתבצעת בחינה רצינית. מה אם כן הופך אותה לחסינה ללמידה? השלב הבא במעגל הכישלון האמריקאי הוא: חזרתו.

ומה שמבלבל אף יותר מהטעויות עצמן היא נטייתם של בכירים אמריקאים לחזור על שקרים, על אף שהם יודעים כי נחשפו – ואף ביודעם שגם אחרים יודעים זאת. כאן מגיע מעגל הכישלון לשיאו: השקר. השקר נולד מהכישלון ומשגשג כאשר חוזרים עליו. הפוליטיקאים עושים את מה שהם חושבים שיצליח, חוזרים על כך כאשר זה נכשל, טוענים שזה הצליח כאשר כולם יודעים את ההפך, ומבטיחים שזה יצליח בזמן שכולם כבר איבדו סבלנות. כך נפרדות ההצהרות מהמציאות והופכות ל"דברי עידוד" ריקים, שעוברים מעבר לאיפור תקשורתי והופכים לאסטרטגיית הכחשה שלמה. הקלות שבה ארצות הברית משחררת הצהרות אופטימיות למרות כל הראיות והרקורד העגום שלה – היא הדבר שמעורר השתאות ובלבול.

כיצד הופכים האשליות לשקרים

שקר הוא חלק מהפוליטיקה ומהדיפלומטיה, אך ישנם סוגים שונים של שקרים: שקר שמשרת את "טובת הכלל", כמו זה של קנדי כאשר הסתיר הבנה סודית עם הסובייטים בזמן משבר הטילים בקובה; שקר גדול חוזר שמוטמע בתודעה; שקר פרגמטי מסוג קיסינג'ר; שקר שבו השתמש ממשל בוש כדי להצדיק את הפלישה לעיראק – או כדי למנוע אותה; שקר של נואש להשריית תקווה, כמו שעשה דוברו של סדאם חוסיין בשנת 2003; ושקר של החלש, כמו זה של ערפאת בתמרוניו בין מצרים, סוריה וערב הסעודית. חלק מהשקרים משיגים מטרות למרות כיעורם. אך השקרים שהחריבו את הדיפלומטיה האמריקאית במזרח התיכון לא היו מהסוג הזה. הם לא שכנעו איש, ואלו שחזרו עליהם ידעו שהם אינם משכנעים.

אלו שקרים שנאמרו כאשר ממשלים אמריקאים שונים הצהירו על מחויבותם לפתרון שתי המדינות – לאחר שזה הפך לבלתי אפשרי; כאשר ממשל ביידן הדגיש את דאגתו לחיי הפלסטינים והישראלים; כאשר הציג את מאמציו להפסקת אש כבלתי נלאים; וכאשר טען שהנורמליזציה הסעודית–ישראלית קרובה.

האם כל זה שקר? ייתכן שהמילה קשה מדי. רבות מההצהרות הללו התחילו כאשליה או כהונאה עצמית. בג'נבה בשנת 2000, היה הצוות האמריקאי משוכנע שחאפז אל-אסד ידחה את ההצעה הישראלית – ובכל זאת הלכו לשם, אולי כי שכנעו את עצמם שקיימת אפשרות קלושה. בקמפ דייוויד, האמריקאים האמינו שהסכם בין ערפאת לברק קרוב, למרות חילוקי דעות מהותיים. ג'ון קרי, כשהחל את שליחותו בעידן אובמה, האמין ביכולתו להשיג פריצת דרך. ובכירי ממשל ביידן, כשאמרו שערב הסעודית מוכנה לנרמל יחסים, כנראה באמת האמינו בכך – שכן כך רמז מוחמד בן סלמאן בפגישות פרטיות.

אך כאשר האשליה חוזרת על עצמה, הגבול בין הונאה עצמית לשקר מכוון מיטשטש. והשקרים הופכים לטבע שני, מתנתקים מהמציאות והופכים לאשליות חדשות. במשך שנים המשיכו בכירים אמריקאים לחזור על מחויבותם לפתרון שתי המדינות ולסיכוי להצלחת סבב משא ומתן חדש – אולי מתוך אמונה אמיתית בתחילה. אך לאחר כישלון אחר כישלון, זה כבר לא היה אשליה – אלא הונאה.

זו תופעה שלא ניתן להבין בלי לחוות: האמריקאים האמינו בג'נבה ובקמפ דייוויד על אף שידעו שהדבר ייכשל; האמינו ביוזמת קרי למרות חוסר ההיגיון שבה; הימרו על נרמול היחסים הסעודי–ישראלי למרות שידעו שהוא נדחה. הם ידעו – ולא ידעו. וכפי שכתב ג'ורג' אורוול בספרו 1984: "העבר נמחק, והמחיקה נשכחה, והשקר הפך לאמת". הראיה הורסת את האמונה – ובכל זאת האמונה נותרת בעינה.

גבולות הכוח

בשלב מסוים, הפכה ארצות הברית בהתנהלותה מול המזרח התיכון לדת של אופטימיות: היא אימצה אידיאולוגיית משאלות, חזרה על מילים ריקות, והשמיעה טענות שסותרות את העובדות בקלות. קשה לקבוע תאריך מדויק לרגע זה, אך הסיבה הסבירה ברורה: מדובר בהתנהגות שהפכה להרגל מושרש, שאינו נפרד משחיקת ההשפעה האמריקאית וירידת כוחה.

אין צד שמשתווה להגמוניה הצבאית או הכלכלית של ארצות הברית, אך מספר הולך וגדל של שותפים ואויבים במזרח התיכון למדו להתעלם ממנה. ארצות הברית, בכל עוצמתה, נתקלה בסירוב חוזר מצד ישראל, ולעיתים אף מצד הפלסטינים – ולא עשתה דבר פרט להיות עדה למבוכה של עצמה. אם כוח פירושו היכולת לחצות את גבולות האפשרי ולהשפיע על התנהגות הזולת – מה שקרה היה ההפך הגמור. הטרגדיה של "תהליך השלום" הישראלי–הפלסטיני אינה אשמתה של וושינגטון בלבד, אך קשה לדמיין פער עמוק יותר בין יכולת לתוצאה. הבריון הפך קורבן – ולא עשה דבר בנידון.

במקומות אחרים – מאפגניסטן ועד עיראק – הוכיחה ארצות הברית שאינה יודעת כיצד לנהל מלחמה, ועל אחת כמה וכמה – לנצח בה. אלפי אמריקאים, ומאות אלפי אפגנים ועיראקים, איבדו את חייהם. מלחמת עיראק הסתיימה בשלטון מיליציות וממשלה הנתמכת בידי איראן; מלחמת אפגניסטן הסתיימה בחזרת טליבאן לשלטון לאחר נסיגה אמריקאית משפילה.

וושינגטון גם הוכיחה שאינה מיטיבה לנהל שלום. בכל האזור, היא חיבקה את הרודנים, נזפה בהם – ואז שבה וחיבקה אותם שוב. היא ניסתה לקדם מעבר דמוקרטי במצרים ב-2011 – והסוף היה שלטון דכאני יותר מזה שהאמריקאים סייעו להפיל. בלוב, אובמה הורה על תקיפות שהפילו את מועמר קדאפי, והתוצאה הייתה מלחמת אזרחים, כאוס, התפשטות מיליציות חמושות, זרימת נשק ברחבי אפריקה ופליטים לעבר אירופה. הוא קיווה שהמבצע יצליח, אך תיאר אותו מאוחר יותר כ"קטסטרופה" (shit show) – ובצדק, לפחות במובן אחד. ובסוריה – חזרה התמונה: ההשקעה האמריקאית באופוזיציה החמושה האריכה את המלחמה, עודדה את ההתערבות האיראנית והרוסית, וכשלה בהפלת המשטר. חלק מהנשק שנשלח בידי וושינגטון הגיע לידי קבוצות ג'יהאדיסטיות – וארצות הברית נאלצה להילחם בהן לאחר מכן.

במקרים אלו ואחרים, הלכו התקוממויות הערבים והידרדרו למחוזות אפלים ומכוערים. כשפרצו, דיבר אובמה על "עמידת אמריקה לצד השינוי", ושאמריקה נמצאת "בצד הנכון של ההיסטוריה". אך ההיסטוריה לא התרגשה. בכל פעם, התנגשו האשליות במציאות – וארצות הברית הפגינה בורות מדהימה בהיסטוריה שלה עצמה באזור: יהירות מופרזת; גבולות הכוח; קשיחות המשטרים הקיימים; אי-אמינותם של שותפים מקומיים שמבקשים תמיכה אמריקאית אך מתעלמים מהמלצותיה; הסכנות שבתמיכה בקבוצות חמושות שוושינגטון יודעת עליהן מעט – ואינה שולטת בהן; והמשיכה החוזרת לאזור שהיא נשבעה שוב ושוב שתתנתק ממנו. בקיצור: נישואים בין דחף אמריקאי בלתי ניתן לעצירה להתערבות – ובין בורות עמוקה בנוגע למאפייני האזור.

גם כאשר הושגו תוצאות שוושינגטון חפצה בהן – לא היה זה בזכותה. שנים של ניסיונות לפגוע בתנועות חמושות אזוריות – חזבאללה, המיליציות העיראקיות, הפלגים הפלסטיניים, והח׳ות׳ים – לא החלישו את השפעתם. הם נפגעו – אך התאוששו והתחזקו תוך ניצול המצוקה. את המכה המכריעה הנחיתה ישראל בספטמבר 2024, כשנתנה מכת מחץ לחזבאללה. חודשים לאחר מכן, כשברח אסד מדמשק והתפורר שלטונו – ארצות הברית כבר השלימה עם הישארותו, והחלה לשקול שיפור היחסים עמו. לפתע, צפתה בהשתאות בקבוצה שסווגה בעיניה כ"טרוריסטית" – מפילה את המשטר במהירות, והופכת בעיני האמריקאים ממוג׳אהדין ל"מדינאים".

עם כל כישלון, נולד שקר חדש להזין את הדיפלומטיה האמריקאית במזרח התיכון. באפגניסטן, חזרה וטענה כי "הניצחון קרוב" – עד שספגה תבוסה. היא טוענת כי היא נלחמת למען דמוקרטיה וזכויות אדם – בעת שהיא כורתת בריתות עם משטרים עריצים שמפרים זכויות אלו. היא טוענת כי הלחץ מסוגל לרסן את תכנית הגרעין האיראנית – אך ככל שגבר הלחץ, גבר המרד האיראני.

המוזר מכול – לעיתים מתלווים ההצהרה וההודאה יחד. אובמה הצהיר בפומבי, בעת שחימש את האופוזיציה הסורית: "הדיקטטור הזה ייפול". ולאחר מכן הודה: להאמין שחבורת "רופאים, חקלאים ורוקחים לשעבר" תפיל צבא מאורגן – היה דמיון מופרך. ממשל ביידן גינה את נסיגת טראמפ מהסכם הגרעין – אך גם התרברב בכך שלא הסיר ולו סנקציה אחת – אלא הוסיף חדשות, ואף הצהיר שיכפיל את הלחץ – שלדבריו עצמו אינו אפקטיבי. וביידן עצמו, כשנשאל על תקיפותיו נגד הח׳ות׳ים, אמר: "האם זה עצר את הח׳ות׳ים? לא. האם נמשיך? כן". המילים היו חדות – כמו שהיו מעורפלות.

ככל שוושינגטון איבדה את יכולתה לשלוט באירועים – כך התרבתה הדברת עליהם. את אובדן ההשפעה היא מכסה ברעש; את חוסר האונים – ברהב מילולי; את הכישלון – ברעש תקשורתי. אבל כוח אמיתי – הוא שקט. הניתוק הזה בין הדברים למציאות, מובן רק כסימן לסיום שלב היסטורי: געגוע של מעצמה לעבר שבו כפתה את רצונה על כולם; מנגנון תמריצים שמעניש פסימיות – כי היא מערערת על "המשימה האמריקאית", ומתגמל אופטימיות – כי היא משמרת אשליית גדולה; או תקווה שהחזרה החולנית לאופטימיות תהפוך את האשליה – למציאות.

חזרה אל המציאות

האופן שבו קיבל העולם הערבי את בחירתו מחדש של טראמפ בשנת 2024 היה חושפני במיוחד. לפי כל קנה מידה, היה אמור להיות הנשיא השנוא ביותר: בקדנציה הראשונה שלו, נקט עמדה חד-משמעית לטובת ישראל, זנח את עקרונות "תהליך השלום" וראה בהם אשליות, ואף קרא בפומבי לנתניהו "לסיים את המשימה" בעזה. כל גינוי מוסרי רפה שהשמיעו אנשי ביידן כלפי התנהלות ישראל – לא היה קיים כלל בצוות טראמפ. ובכל זאת, בפינות רבות במזרח התיכון שרר יותר תחושת הקלה מאשר ייאוש לנוכח סיום דרכו של ביידן (ובהרחבה – של אובמה).

ההסבר השכיח שלפיו "העריץ אוהב עריץ" – אינו מספק. שהרי ביידן עצמו לא היה לוחם אמיתי למען דמוקרטיה וזכויות אדם. מה שדחו שליטים ערביים ורבים מעמיהם היה ה"יוהרה המוסרית" של וושינגטון: חמלה ריקה, עקרונות ללא אומץ. מה שלא יכלו לשאת היו השקרים. אם אינך מתכוון לעשות דבר למען הפלסטינים – אל תעמיד פנים שאתה מתעניין. עם טראמפ, לפחות, חשבו שהם יודעים מה יקבלו – גם אם זה לא מצא חן בעיניהם. הם ראו בו מנהיג חסר מצפן מוסרי, שנוח לו להשתמש בכוח ללא כחל ושרק. הוא לא קשקש על "פתרון שתי המדינות" המדומה; הוא התכוון למה שאמר כאשר טען כי "כל האפשרויות על השולחן" בנוגע לאיראן; וכשהתיר שיחות עם חמאס – ויתר על ההצגה של "חרם" על הגורם היחיד שיכול להכריע בענייני מלחמה ושלום בצד הפלסטיני. עד כמה זה מסמל ניתוק אמיתי מהעבר? זאת יראה הזמן. אך לאחר שנות התחסדות והטפות שקריות – נראו הכנות המחוספסת והריאליזם הקשוח כמשב רוח מרענן.

במשך עשורים, בנתה ארצות הברית "יקום מקביל" – יקום שבו מילים עליזות מתממשות, ומעשים מניבים את התוצאות המובטחות. שבו המשימה באפגניסטן הופכת לדמוקרטיה מודרנית, וכוחותיה המקומיים שורדים את טליבאן. שבו סנקציות כלכליות מביאות לשינוי פוליטי רצוי, מרסנות את החות'ים, ועוצרות את התקדמות הגרעין האיראני. שבו וושינגטון מנהלת "מאבק מכריע" בין כוחות הדמוקרטיה למשטרים סמכותניים. שבו "המתונים" הפלסטינים מייצגים את עמם, מתקנים את הרשות, וממתנים את דרישותיה; ושבו "המרכז הישראלי" השפוי מוביל את המדינה הודות לדחיפה אמריקאית עדינה, ומסכים לנסיגות אזוריות משמעותיות ולמדינה פלסטינית אמיתית. יקום שבו הפסקת האש בעזה היא עניין של זמן, הצדק הבינלאומי עיוור, והסטנדרטים הכפולים של אמריקה אינם מזהמים את הסדר העולמי.

ואז – יש את היקום האמיתי, עם כל דמו, בשרו ושקריו.