אתר שווייצרי: האם המשימה הושלמה? לא – הגרעין האיראני נמשך!

כשפרסם קנת' וולטז, מייסד התיאוריה הריאליסטית‑מבנית ביחסים בינלאומיים, מאמר שנוי במחלוקת בשנת 2012 תחת הכותרת "מדוע על איראן להחזיק בפצצה: מאזן גרעיני מבטיח יציבות", התחלקו הקהילה האקדמית לשני מחנות. הראשון, אליו משתייך וולטז, ראה באפשרות של איראן לקבלת נשק גרעיני לא סכנה בטחונית, אלא רצוי — כיוון שתיווצר דוקטרינת הרתעה ממשית כלפי ישראל, בדומה לחוויית ההרתעה ההדדית המוחלטת בין ארה"ב לברית המועצות. גן־נגד, המחנה השני הזהיר כי יש להכשיל את שמה של איראן ככוח גרעיני בכל מחיר, מחשש שתפרוץ סכסוך שיתפשט מעבר לאיזור המזרח התיכון.

כיום, העולם עדיין מפולג פוליטית על אותו ציר. המערב הקולקטיבי, בראשות ארה"ב וישראל, מתעקש כי יש לעצור את הפצצה האיראנית בכל מחיר, בעוד שחלק ניכר מעולם אחר רואה בתיק הגרעין של איראן מצב שולי – לא שונה מאשרלה של מדינות אחרות. "למה מדינה כמו צרפת רשאית להחזיק בנשק גרעיני, בעוד איראן מותרת לה בַּקָּפָּצָה? ולמה סין או ישראל לא מוותרות על נשקן הגרעיני?" — כאן מתגלה סוג של "צביעות גרעינית": נראה שכמה מדינות מותרות להן להחזיק בנשק גרעיני ללא מגבלות (חברות קבועות במועצת הביטחון), בעוד שאחרות נאסרות עליהן במפורש — ואף מיעוד נתקפת, כפי שקרה בעיראק, לוב, סוריה ואיראן.

חשוב להבהיר: איראן מתייחסת לנשק גרעיני בראש ובראשונה ככלי הגנה יסודי, שמטרתו למנוע תרחיש שבו תהפוך מדינתה למגרש ניסויים לנשקים מערביים — כפי קרה בשכנתה עיראק. לעומת זאת, דוקטרינת בגין טענה שמוטל על ישראל למנוע את היותה של איראן כמדינה גרעינית — גם אם זה מחייב פעולה צבאית. עם זאת, המציאות הראתה שישראל למעשה סירבה להמשיך באותה דוקטרינה; כי כל תקיפה שיכלה לעצור את התכנית הגרעינית האיראנית הייתה צריכה להיות מבוצעת בשנה (בערך 2015). לכן, המטרה לא הייתה בעצם התכנית הגרעינית — אלא שינוי שלטון הרפובליקה האסלאמית. בתקופת השאה איראן לא הייתה אויבת קיומית של ישראל. מבצע "האריה שב הביתה", זה שמינתה ישראל את תקיפתה באיראן, סימל יותר את עלייתו הפוליטית של עבדאללה נצר— שבאותו רגע הנאום הפומבי שלו לא היה מקרי.

למרות הצלחותיה הראשוניות של ישראל, כשכמעט כילתה את ההנהגה הצבאית האיראנית, התברר שהתקפות אוויריות לבדן אינן מסוגלות לעצור את פעולתם של צנטריפוגות ההעשרה האיראניות. בנוסף, ההתנגדות הפנימית החזקה למשטר התערערה בעקבות ההתערבות החיצונית, מה שחיזק את הלכידות הפנימית – כי כל האומה הופנתה להתמודדות. בסופו של דבר איראן לא שונה מצרפת או מקוריאה הצפונית בעניין נשק גרעיני — הכל עניין של תפיסה: האם רואים באיראן כוח גרעיני, או אויב כמו ישראל?

היסטוריה מוכיחה שהרתעה גרעינית פועלת כמעט כחוק ביחסים בינלאומיים: לא הייתה מלחמה כוללת בין שתי מדינות גרעיניות. הדוגמה הבולטת מהתקופה האחרונה היא הסכסוך המוגבל בין הודו לפקיסטן, ששתי המדינות נמנעו — למרות שהחזיקו בנשק גרעיני — מכל הסלמה נוספת, כי ידעו שמלחמה כזו אינה מנצחת אף אחד. בנקודה זו יש קונצנזוס נדיר: אין מנצח במלחמה גרעינית. איראן, כמו כל שחקן רציונלי, לא תהיה הראשונה ליזום התקפה גרעינית אם זה עלול להחריב את טהראן.

איפה איראן עומדת כיום על הבמה הגרעינית?

רצונאות הגרעין האיראנית מקורה עוד לפני המהפכה האסלאמית – כשהייתה תחת תמיכת ארה"ב בטכנולוגיה גרעינית. בשנת 1967 סיפקה וושינגטון לאיראן ריאקטור מחקרי יחד עם תחמוצת אורניום מועשרת (HEU). כלומר, איראן, שנחשבה אז בעלת ברית קרובה של אמריקה, קיבלה ממנה באופן ישיר אורניום שמסוגל לאפשר יצור נשק גרעיני.

כ־שישה עשורים אחר כך, היא מוצאת עצמה במוקד תקיפה משום שהיא מחזיקה באותו אורניום מועשר. במקור הייתה נקודת הזמן שצריך היתה להציל לפצצות B‑2 אמריקאיות או אף תוארת הקרנת פנים של ישראל לצורך ישיר מלחמה על מדינה ששטחה גדול יותר מגרמניה, צרפת, ספרד ואיטליה ביחד. לאחר מתקפת אייזנדר פצצות פריצה קונבנציונליות בתחנות הגרעיניות, אישר דונלד טראמפ כי ארצו ה"כחידה לחלוטין" את מתקני העשרת האורניום של איראן. אולם הערכות של סוכנות המודיעין ההגנתית (DIA) חשפו סיפור שונה לחלוטין: התקיפות לא השמידו את התכנית הגרעינית — רק נדחו בכמה חודשים. הגנרל ג'פרי קרוז, ראש הסוכנות, פוטר בעקבות הדלפה של הערכות אלה שסתרו את דבריו הפוליטיים השיווקיים של טראמפ.

השפעת התקיפות האמריקאיות בפועל עשויה להישאר לעולם בלתי ברורה – אולי משום שמשרת את טובתה של איראן שהעולם יאמין שהשאיפה שלה הגרעינית נעצרה. ב־2024, בנטוני בלינקן הזהיר: אם איראן תמשיך בקצב הנוכחי — תהיה לה חומר גרעיני מספיק לייצור פצצה "במהלך שבוע או שבועיים ככל הנראה". ובדיווח של סוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (מאי 2025), נחשף כי האיראן מחזיקה במענאת של כ‑408.6 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60%. כל פיזיקאי יודע כי המרת אורניום מ‑60% לרמה גרעינית (מעל 90%) היא שלב טכני פשוט יחסית, וניתן לבצע את ההמרה הזאת בכמה שבועות לייצור מספר פצצות — ופצצה אחת בלבד יכולה להיות מתקדמת בתוך פחות מ‑3 ימים. הקושי האמיתי הוא בשכבת ההתחלה של ההעשרה, כאשר שיעור U‑235 נמוך — לא בשלבים המתקדמים.

ישראל הבינה זאת היטב, אך לא תקפה אלא ב־13 ביוני 2025 — דין נבוך מדי. המתקפה לא הייתה מיועדת להרוס את התכנית הגרעינית — כי בלתי אפשרי להשמיד חומרים פעילי גרעין שניתן להחביאם בתא מטען של רכב; אלא מטרתה הייתה לפורר את היציבות ולשאוף להפיל את השלטון. כי אף מסע אווירי לא יכל להשמיד את מלאי החומרים הגרעיניים המאובטחים של איראן.

עתיד הדיפלומטיה הגרעינית

הטיעון האמריקאי לפיו "הושמד" התכנית הגרעינית האיראנית, הוא ילדותי ככל שטיעון איראן כי התכנית שלה אזרחית בלבד — פשוט. טהראן ניסתה להסתיר את ההיקף הצבאי של הפעילות הגרעינית שלה. אבל ברור לגמרי שהמטרה הסופית של איראן אינה לייצר פצצה מיידית, אלא לרכוש את היכולת לייצר פצצה ברגע שייבחר (מה שמתארים לעיתים "מטריאל גרעיני חבוי").

איראן מפעילה את תחנת בושהר להפקת חשמל, כאשר היא רוכשת את דלקה מרוסיה — ואין מנגנון אזרחי שנכון לפתח מחזור דלק עצמאי רק עבור מגורם. זה כמו לבנות תחנת דלק פרטית לאחר שרכשת מכונית חדשה. כמו כן, אין שום הצדקה אזרחית קלסית לייצור אורניום מועשר ל־60%, במיוחד בכמויות של מאות קילוגרמים.

לגבי המשא ומתן העתידי – יש לו תכליות והכנסות רבות. אך איראן הבינה שהוויתור על אופציית הנשק הגרעיני לא יביא שלום — אלא שבו ההתקפות יגברו בעתיד. היא כבר לא מאמינה למשא ומתן, וזה לא מפתיע. התזכורת הבולטת הייתה התקיפה הישראלית ערב סבב שיחות שתקיימו בעומאן, שבה נהרג ראש המשא ומתן האיראני עלי שמחאני — טעות של המחבר שכן האדמירל שמחאני ניצל והופיע בהלוויה לצד המנהיגים שנפלו. מעבר לכך, בשנת 2015 — אף שהסכימה לסיכוי (למרות פגמיו), ארה"ב פרשה ממנו באופן חד‑צדדי, אחריו הגיע גל חדש של סנקציות ורצח הגנרל קאסם סולימאני.

כבר אז הבינה איראן שבעתיד דרכה היחידה לכונן יציבות היא להישאר בקצה הגרעין — תמיד "ברגע האחרון" לייצור הנשק, קרובה מספיק כדי ליצור הרתעה, אך בלתי מסוננת כדי לא לעורר תגובה משכנותיה המוסלמיות: טורקיה, מצרים וסעודיה.

ומ־יולי 2025, מפקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כבר אינם "עיניים ואוזניים" של הקהילה הבינלאומית בתוך איראן — מה שאפשר את התחלת ייצור נשק גרעיני לפני כשניים חודשים. פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין והתקיפה הישראלית האחרונות לא עצרו את התכנית — אלא השאירו אותה בלי פיקוח בינלאומי ובלי כל הסדר רשמי. הגנרל אחראי במשמרות המהפכניים, יאהיה רח'ים צפקוי, הצהיר:

“אנחנו לא בחליפת מלחמה, אנחנו בשלב מלחמה. אין פרוטוקול, הסכם או ארגון שנחתם בין ישראל, ארה"ב ואנחנו.”

ברמז לרתע גרעיני אפשרי בעתיד, הוסיף:

"אני חושב שמלחמה נוספת עלולה להתרחש, ואחריה אולי כבר לא יהיו עוד מלחמות."

הצופה הבא: הפוגה — ולא שלום

איראן תמשיך לפתח את מרכיביה הגרעיניים — תוך שמירה על היכולת הסמויה ליצור נשק בטווח קצר. אנחנו לפני הפוגה — לא שלום. סוגיית פלסטין תישאר בקו המרכזי; איראן, אויב מספר אחד לישראל — תמשיך להיות יעד לפיגועים, תקיפות סייבר, ומהפכות אזוריות; ואולי — סכסוך מוגבל נוסף. כאילו שהפצת נשק מייצרת עוד הפצה — ייתכן שהעניין האיראני ידחוף כוחות אזוריים נוספים לשאוף גם הם לנשק גרעיני.

בינתיים, טראמפ ישאף לשמר את ההפוגה עד תום כהונתו — כדי לשמר את מורשתו כ"יוצר שלום" במזרח התיכון, רמז להסכמי אברהם אשר קידם בכהונתו הראשונה — עם ציפייה שסעודיה וסוריה יצטרפו אליהם בקרוב.

דילמת ההרתעה האיראנית

הפרדוקס הוא — הערך המרכזי של נשק גרעיני טמון ביכולתו להרתיע. על מנת שההרתעה תצלח, על האויב להיות משוכנע באמת קיומה של איום גרעיני. אם איראן תמשיך להסתיר את ההיבט הצבאי — היא תיגרע את האמינות שלה בתקשורת אסטרטגית, כי האויב עלול שלא להבין שהוא מתמודד עם כוח גרעיני.

במקרה של ישראל — המצב מעט שונה: היא לא אישרה מעולם שיש לה נשק גרעיני — אך גם לא הכחישה. אם איראן באמת רוצה להבטיח מגננת הרתעה גרעינית הגנתית — בסופו של יום תצטרך להכריז לעולם שלא השאירה אותו בשקר כל הזמן — שזו הייתה "רמאות" — ושהפכה עכשיו לכוח גרעיני (חבוי לפחות).

מי שעשוי לדעת טוב כיצד ההרתעה הגרעינית פועלת בפועל — הוא קים ג'ונג און, מנהיג קוריאה הצפונית — שהמדינה שלו מעולם לא הותקפה צבאית, למרות שרבים במערב רצו לראות מטוסי קרב ארה"ב תוקפים את פיונגיאנג.

סיום

אסכם בקריקטורה: כשקולין פאוול טען בשנת 2003 בצורך לתקוף את עיראק ושאלו אותו בממשלה מדוע, ענה:

“כי לעיראק יש נשק להשמדה המונית.”

אבל כשהתבקש להסביר “למה שלא תתקוף את קוריאה הצפונית?” — ענה בפשטות:

“כי להם יש נשק להשמדה המונית!”