יזיד סאייג, במחקרו שכותרתו "הרפובליקה השנייה: עיצוב מחדש של מצרים בעידן עבד אל-פתאח א-סיסי", שפורסם על ידי מרכז מלקולם קארני־קר למזרח התיכון, מציע תזה חדשה להבנת השינויים שחלו במדינה ובחברה המצרית מאז 2013.
לטענתו, משטר הנשיא עבד אל-פתאח א-סיסי אינו מייצג המשכיות פשוטה או גרסה מעודכנת של המשטרים הסמכותניים שקדמו לו מאז מהפכת יולי 1952, אלא מהווה בסיס ל"רפובליקה חדשה" המגלמת ניתוק עמוק ושיטתי ממורשת הרפובליקה הראשונה.
סאייג סבור שההשוואות שנעשות לעיתים בין גישת סיסי לבין גישת גמאל עבד א-נאצר הן שטחיות, ומדגיש כי אופי המשטר הנוכחי, במודל הנהגה כריזמטית הנתמכת צבאית, מייצג נתק מהעבר יותר מאשר המשך שלו.
שימושו של סאייג במונח "הרפובליקה השנייה" אינו תיאור פיוטי בלבד, אלא כלי אנליטי שמטרתו למסגר מחדש את הבנת השינויים במצרים; המושג מעביר את הניתוח מהתמקדות במדיניות בודדת – כגון דיכוי מוגבר, צעדי צנע כלכליים או פרויקטים גדולים – להבנתן כחלקים משלימים במיזם מודע ושיטתי שמטרתו להרוס את המערכת הישנה ולבנות אחרת בעלת כללים שונים מהותית.
בעוד שמשטרי נאצר, סאדאת ומובארכ פעלו במסגרת "הרפובליקה הראשונה" שנוסדה ב־1952, אשר התבססה על חוזה חברתי ברור (ששחק עם השנים) של מתן רווחה ותעסוקה ממשלתית בתמורה לנאמנות פוליטית, סאייג טוען שמהפכת 2011 ומה שבא אחריה – "מהפכה נגדית" בראשות הצבא ב־2013 – לא היו רק שינוי במבנה ההיררכי של השלטון, אלא אירוע טקטוני שזעזע את יסודות הרפובליקה הראשונה.
לכן, מה שעושה סיסי איננו "תיקון" או "שיפוץ" של המשטר הישן, אלא הקמת "רפובליקה שנייה" על חורבות הראשונה. מסגרת ניתוח זו מסבירה מדוע מדיניות המשטר הנוכחי נראית "קיצונית" או "חסרת תקדים" בעיני רבים, כמו הקצב והיקף הסרת הסובסידיות – פשוט משום שאינה כפופה עוד למגבלות החוזה החברתי הישן שפורק במכוון.
הדוח שלפנינו, המצורף בסוף כסיכום, משתמש במחקר של סאייג כעדשה מרכזית כדי לענות על השאלה: "מה עשתה הסמכות הצבאית למצרים?"
התשובה, לפי סאייג, היא שהסמכות הזו ביטלה חד־צדדית את החוזה ששרר בין המדינה לאזרחיה במשך עשרות שנים, כפתה חוזה חדש לחלוטין, ועיצבה מחדש את המרחב הפוליטי והחברתי לשירות האינטרסים הכלכליים שלה ותפיסת השלטון שלה.
הניתוח משתלב בשיח אקדמי רחב יותר על טבעו של משטר סיסי, כאשר מחקרים אחרים עוסקים בהיבטים שונים של שחזור הסמכותנות והרחבת התפקיד הכלכלי של הצבא; אך תרומתו של סאייג היא בכך שהוא מציע מסגרת שלמה המחברת בין היבטים אלה תחת מושג "הרפובליקה השנייה", ומבהירה את עומק הנתק שהוא מתאר.
להמחשת הפער בין שתי הרפובליקות, סאייג מציע מסגרת השוואתית שתשמש כמפת דרכים להבנת הניתוח בפרקים הבאים.
סיכום: רפובליקה על שתי רגליים דקות – הסתירות והעתיד של המשטר
בסיום מחקרו, סאייג מציג הערכה מדויקת ומאוזנת על אופיו של המשטר שבנה הנשיא סיסי. אף על פי שהוא נראה חזק ומגובש בראש הפירמידה, הוא סובל מסתירות וחולשות מבניות המעמידות בספק את הישרדותו לטווח הארוך.
סאייג מדמה את המצב ל"אדם שרירי בפלג גופו העליון, אך עומד על שתי רגליים דקות שכמעט אינן נושאות אותו".
החולשה המרכזית הראשונה היא שהמשטר מתאים ומשמר את המערכת הפטרונית-קליינטלית שירש, במקום לשנותה מן היסוד, ובכך משמר את שבריריות המדינה ומרוקן את מוסדותיה.
במקום לפתח כלכלת שוק אמיתית המחייבת שחרור כוחות ייצור חברתיים, פיקח המשטר על העברת נכסים לניהול היברידי ציבורי-פרטי המשרת את מעגלו הצר, תוך כפיית שליטה על המעמד העסקי או הדחתו. מבנה זה חוסם צמיחה בת־קיימא ותלוי בהכנסות רנטה ובקשרים, ולא בייצור וחדשנות.
החולשה השנייה, והמסוכנת יותר, היא כישלון המשטר בהשגת הגמוניה חברתית ופוליטית אמיתית. הוא נשען על הגמוניה אידיאולוגית כפויה ושליטה במרחב התקשורתי, אך אין בכך תחליף ליצירת קונצנזוס חברתי אמיתי על המטרות והאמצעים – מה שמכונה "הכלכלה המוסרית" המגדירה את הקשר בין המדינה לחברה.
היציבות הפוליטית נשמרת באמצעות שילוב של דיכוי חריף וצעדים כלכליים מקלים, כמו מענקים כספיים לעניים. אולם צעדים אלה אינם מייצרים לגיטימציה אמיתית, במיוחד לנוכח קיצוץ נרחב בהוצאות על שירותים חברתיים בסיסיים והימנעות מרפורמות מבניות רציניות.
כתוצאה משתי נקודות אלו, המשטר שומר על שלמותו באמצעות חוב חיצוני כבד ותלוי בסיוע חוץ מתמשך, אך יציבותו תמיד נתונה לאיום בשל הסתמכות יתר על כוח כפייה.
סאייג מסיים בשאלה פתוחה: האם הרפובליקה השנייה תתבסס, תתקבע או תקרוס? התשובה תלויה באופן שבו יתמודד המשטר עם האתגרים הגוברים – כלכליים, חברתיים, סביבתיים וביטחוניים.
בטווח הקצר ייתכן שיצליח לשמר את יציבותו, אך בטווח הארוך, ייתכן שאותם כלים שהוא משתמש בהם להבטחת הישרדותו הם שיביאו לנפילתו.
עם זאת, מסקנתו הסופית של סאייג היא שגם אם הרפובליקה השנייה לא תמשיך לאחר סיום שלטונו של סיסי, הנתק בינה לבין הרפובליקה שלאחר 1952 הוא נתק בלתי הפיך.
החוזה החברתי הישן פורק סופית; והמורשת המתמשכת ביותר של תקופה זו היא צבירת ההון בידי חברי המעגל הצר של המשטר, מה שמעיד על תהליך מיזוג חדש בינם לבין השכבה הגבוהה של המעמד הבינוני.
שכבה חדשה זו, המשלבת בין הכוח הצבאי לעושר ההוני, עשויה להיות התוצאה העמוקה ביותר של הרפובליקה השנייה – והיא זו שתעצב את עתיד מצרים, לטוב או לרע.