20:03 זמן קודס הכבושה
המצב הנוכחי בעזה והמאמצים לשיקום הרצועה, לצד שאלת הניהול לאחר המלחמה, מהווים נקודת מפנה מכרעת בהיסטוריה של האזור. המשבר הפלסטיני אינו רק עימות אזורי מוגבל, אלא השתקפות של מדיניות ההגמוניה והקולוניאליזם החדש, וניסיונות מתמשכים למחוק את הזהות הלאומית הפלסטינית. בהקשר זה, מתבהרת חשיבותה של היוזמה הערבית-מצרית המשולבת, אשר חותרת לא רק לשיקום עזה, אלא גם לביסוס יסודות העצמאות הפלסטינית, תוך הבטחת הריבונות הלאומית ומניעת ניסיונות לכפות פתרונות שמתעלמים מזכויות העם הפלסטיני.
עם זאת, יוזמה זו עומדת בפני אתגרים עצומים. מצד אחד, קיימים הלחצים הגוברים מצד ישראל, השואפת להאריך את הסכסוך ולבסס את הכיבוש כמציאות קיימת. מצד שני, מופיעות עמדותיהן של מספר מעצמות עולמיות, המבקשות לעצב מחדש את המצב באופן שישרת את האינטרסים האסטרטגיים שלהן. לנוכח המורכבות הזו, עולה השאלה: כיצד יכולה מצרים והמדינות הערביות לארגן את סדר היום שלהן כדי להתמודד עם תוכניות אלו, ומהי האסטרטגיה הטובה ביותר להבטחת שיקום עזה תוך שמירה על הריבונות הפלסטינית?
החזון המצרי מבוסס על שישה עקרונות מרכזיים, היוצרים יחד מפת דרכים מקיפה להתמודדות עם השלב שלאחר המלחמה בעזה. העיקרון הראשון הוא גיבוש תוכנית ערבית-מצרית משולבת לשיקום, אשר תפורסם במהלך הפסגה הערבית הדחופה בקהיר ב-4 במרץ הקרוב. תוכנית זו משקפת הבנה עמוקה של חשיבות הפעולה הערבית המשותפת להתמודדות עם אתגרים אזוריים, ומהווה חיזוק לקונספט הסולידריות הערבית, שהתערערה בעשורים האחרונים.
שנית, המאמצים המצריים מתמקדים בהכנסת כמות מרבית של סיוע הומניטרי לעזה, כדי להבטיח את המשך החיים לנוכח ההרס העצום שהותירה המלחמה. יש לציין כי 80% מהסיוע ההומניטרי המגיע לעזה מקורו במצרים, דבר הממחיש את מחויבותה ההיסטורית של מצרים לתמוך בעם הפלסטיני. עם זאת, מאמצים הומניטריים אלו אינם מנותקים מהקשר פוליטי, שכן הם מהווים חלק מאסטרטגיה רחבה יותר שמטרתה לחזק את עמידות הפלסטינים ולדחות כל פתרון הפוגע בזכויותיהם.
העיקרון השלישי עוסק בזהות הגורם שינהל את עזה לאחר הפסקת האש. מצרים הדגישה כי רק הפלסטינים עצמם ינהלו את הרצועה, באמצעות "ועדת התמיכה הקהילתית" במהלך תקופת מעבר. צעד זה נועד למנוע כל התערבות חיצונית בענייני עזה ולהבטיח את השמירה על העצמאות הלאומית הפלסטינית.
העיקרון הרביעי מחייב נסיגה מלאה של ישראל, הן אזרחית והן צבאית, מהרצועה. נסיגה זו אינה רק דרישה פוליטית, אלא תנאי הכרחי להבטחת חירותם של הפלסטינים וליצירת תנאים לשלום צודק ובר-קיימא.
העיקרון החמישי קורא להפסקת המלחמה ולסיומו של התוקפנות הישראלית, כשלב ראשון בדרך לפתרון מדיני כולל. לבסוף, העיקרון השישי מתמקד בבניית תהליך הדרגתי נכון שיוביל לפתיחת תהליך מדיני שיוביל לפתרון שתי המדינות. ששת העקרונות הללו מהווים את עמוד השדרה של השלב השני מבין שלושת שלבי הפסקת האש.
הצהרותיו של מנהיג האופוזיציה הישראלי, יאיר לפיד, שקרא לכך שמצרים תנהל את עזה למשך שמונה שנים בתמורה להקלות בחובות החיצוניים שלה, חושפות את הכוונות הישראליות האמיתיות. קריאה זו אינה אלא ניסיון נוסף לכפות חסות אזורית על הרצועה ולהשאיר את הפלסטינים מחוץ למעגל קבלת ההחלטות.
מסוכן אף יותר הוא המהלך האמריקני שמוביל הנשיא דונלד טראמפ, שקרא לגירוש הפלסטינים מעזה למצרים ולירדן. הצעות אלו מחזירות לתודעה את פרויקטי ההתיישבות מחדש שהועלו בעבר, ושמטרתם להביא לסיום הסוגיה הפלסטינית באמצעות חיסול הנוכחות הפלסטינית על אדמתה.
הדחייה המוחלטת של מצרים לתוכניות אלו משקפת הבנה עמוקה של הסכנה הגלומה בהן, לא רק לפלסטינים אלא גם לביטחון הלאומי של מצרים עצמה. ריקונה של עזה מתושביה והפיכתה לשטח הנתון לחסות חיצונית מהווה איום על האיזון הדמוגרפי והפוליטי באזור, ופותח פתח לתרחישים קטסטרופליים.
ההתמודדות עם אתגרים אלו דורשת אסטרטגיה רב-ממדית, המתחילה בחיזוק האחדות הלאומית הפלסטינית. הקמת "ועדת התמיכה הקהילתית" היא צעד חיובי בכיוון זה, אך הוא דורש תמיכה מוסדית חזקה שתבטיח התגברות על מחלוקות פנימיות ותעצים את יכולת הפלסטינים לנהל את ענייניהם.
ברמה האזורית, על הפסגה הערבית הדחופה להימנע מהצהרות ריקות ולגבש החלטות מעשיות שיתרגמו את התמיכה הפוליטית לצעדים מוחשיים. תמיכה בשיקום חייבת להיות מלווה במנגנוני פיקוח ערביים שיבטיחו כי המשאבים יופנו באופן יעיל ובאופן שישרת את סדרי העדיפויות הפלסטיניים.
ברמה הבינלאומית, ההתמודדות עם הלחצים האמריקניים והישראליים מחייבת מדיניות חוץ אקטיבית, המבוססת על בניית בריתות חדשות עם כוחות עולים, והגברת הנוכחות הפלסטינית בזירה הדיפלומטית העולמית.
אם שיקום עזה אינו רק פרויקט הנדסי, אלא חלק ממאבק רחב יותר לשימור הזכויות הלאומיות הפלסטיניות ולדחיית כל חסות חיצונית, הרי שהיוזמה הערבית-מצרית מציעה הזדמנות לעצב מחדש את הסדר האזורי, באמצעות חיזוק שיתוף הפעולה הערבי ואימוץ מדיניות עצמאית.
עם זאת, הצלחת תוכנית זו תלויה בהכרה בכך ששיקום אינו יעד סופי, אלא צעד בדרך לפתרון מדיני כולל שיבטיח את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית. חזון זה דורש נחישות פוליטית, יכולת להתמודד עם לחצים חיצוניים, ומחויבות מתמשכת לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית.
שיקומה של עזה, במהותו, הוא שיקום הכבוד הערבי, והוכחה לכך שעתיד האזור יכול וצריך להיקבע על ידי עמי האזור עצמם. בהקשר זה, היוזמה המצרית מהווה דוגמה למה שניתן להשיג כאשר הסולידריות הערבית מצטרפת לאסטרטגיה ברורה ויעילה.
סופר: אל-חנאדק
