פורין פוליסי: כיצד עיצבו התקיפות הישראליות מחדש את עתידה הפוליטי של איראן?

נרג'ס בג'וגלי, פרופסור חבר בבית הספר ללימודים בינלאומיים מתקדמים באוניברסיטת ג'ונס הופקינס האמריקאית, דנה במאמר זה שפורסם באתר מגזין "פורין פוליסי" ותורגם על ידי אתר "אל-חנאדק", בשינוי הגדול שחל בהשקפות הפוליטיות בקרב קבוצות מסוימות ברפובליקה האסלאמית – כאלו שתויגו בעבר כמתנגדות – בעקבות התקיפה הישראלית-אמריקאית על המדינה. כעת הן מאמינות בחשיבות ההתנגדות, הן במישור האיראני והן במסגרת חזית ההתנגדות כולה, בניגוד למה שארה"ב, ישראל והמערב קיוו לו.

הטקסט המתורגם:

בשבועות שלאחר התקיפות הישראליות על איראן ביוני, התרחש דבר חריג. במשך עשורים, נחשבו האיראנים לאחד העמים הפרו-אמריקאיים ביותר במזרח התיכון. הם פקפקו, אם לא דחו לחלוטין, את המסגרת האידיאולוגית שהמשטר שלהם ניסה לקדם, ולפיה ארצות הברית וישראל מהוות איום קיומי.

סיסמאות רשמיות אלו נשמעו בקרב מגזרים רבים בציבור, ובעיקר אצל הצעירים, כרעש רקע או אפילו כגורם ללעג ובושה. לרוב נדמה היה שהאובססיה של המשטר ל"התנגדות" היא שריד מהעבר יותר מאשר מדיניות ממשית.

אולם הפעם, כשנפלו הפצצות, המלחמה לא נשארה רחוקה. היא הגיעה פנימה. ושינתה את הדיון כולו. הדור שצחק מנאומי המשטר, החל להבין – לעיתים לראשונה – מדוע בכלל נבנה שיח ההתנגדות.

בין לילה, חשתי בשינוי עמוק בקרב רבים ממכריי בשכבות שונות של החברה האיראנית. אפילו איראנים שהתנגדו לסיסמאותיו של המנהיג העליון עלי ח'אמנאי, החלו לשנן אותן. התקיפות לא רק עוררו פטריוטיזם, אלא הציתו תחושת זעם עמוקה: תחושה נרחבת שהכוחות הזרים חצו את הקווים האדומים. אפילו בקרב מבקרי המשטר החריפים ביותר, הכעס הופנה לא פנימה – אלא כלפי חוץ.

תוך שבועיים בלבד, עיכלו האיראנים מציאות גיאופוליטית חדשה. הסיסמאות החלו להישמע הגיוניות יותר. לא היה קונצנזוס בקרב האליטות הצבאיות לגבי האופן שבו יש להגן על איראן, אך כעת קולות הקוראים לדיפלומטיה החלו לשקוע בתוך קולות הדורשים עמדה ביטחונית תקיפה יותר. אפילו אזרחים – שבעבר התנגדו לגישת הביטחון של המשטר – החלו לדרוש חיזוק של ההגנות. חלקם אף החלו לדבר בגלוי על הצורך בנשק גרעיני. עיתונאי באספהאן אמר לי: "אנחנו צריכים משהו שיגרום להם לחשוב פעמיים. אחרת הם יתקפו אותנו כל כמה שנים".

שנים רבות ראו איראנים רבים את המלחמות בין ישראל וארה"ב לבין מדינתם כמאורעות רחוקים, מופשטים, או כפויים. המלחמות התרחשו בסוריה, בלבנון, בעיראק – אך לא באספהאן או בטהראן. האסטרטגיה האזורית של הרפובליקה האסלאמית ספגה ביקורת מבית ומחוץ, כנראית כבזבזנית, פרובוקטיבית ומבודדת.

אך התקיפות של יוני שינו את התמונה. זו לא הייתה מלחמה על חזית פרוקסי רחוקה. זו הייתה תקיפה ישירה ומהירה. והיא הבהירה לאיראנים הפשוטים שהם כבר אינם רק צופים מהצד. שישראל וארה"ב מסוגלות להגיע לעומק שטחם – כמעט ללא תגובה.

אמר לי אמן בטהראן: "הייתי מאלה שהפגינו וקראו לא לשלוח את כספי איראן ללבנון או לפלסטין. אבל עכשיו אני מבין שהפצצות שכולנו מתמודדים איתן הן אותן פצצות, ואם לא יהיו לנו מערכות הגנה חזקות בכל האזור – המלחמה תגיע גם אלינו".

והתעוררות החדשה הזו התפשטה במהירות – לא רק בתוך איראן. תוכן רב שמסביר את ההיסטוריה של ההתערבות המערבית באיראן, מההפיכה של 1953 ועד לחיסול מדענים איראנים, לא הופק בטהראן אלא במערב ולמען הקהל המערבי. בפלטפורמות כמו טיקטוק, אינסטגרם ואקס, החלו צעירים משמאל ומימין לתהות מדוע איראן מוצגת כבר עשרות שנים כ"אימת קבע" במדיניות החוץ האמריקאית. אלה לא היו תומכי המשטר; לרוב היו אלו אמריקאים – מדור המילניום ודור Z – שמנסים להבין את המלחמות הבלתי נגמרות שעיצבו את חייהם.

ולפתע, אזהרותיו של ח'אמנאי מפני ארצות הברית הבלתי אמינה וישראל השואפת למלחמה ולהתרחבות כבר לא נראו מנותקות מהמציאות — לא משום שהוא זכה בלגיטימציה מוסרית, אלא כי העולם החל להדביק את הפער מול המציאות האסטרטגית שעליה איראן הצביעה זמן רב. שינוי זה, גם אם חלקי או בלתי צפוי, החל למעשה לעצב מחדש את מעמדה של איראן — פנימית, אזורית ובינלאומית.

המערב נהג להציג את משמרות המהפכה האיראניות כמנגנון מאוחד השואף רק לעימותים. אך המציאות היא שהמשמר מפולג פנימית בשל תחרות בין פלגים. בעשור האחרון, הנהגתו הוותיקה – זו שהתעצבה במהלך מלחמת איראן-עיראק בשנים 1980–1988 – קראה לרוב לאיפוק. על אף מחויבותם להרתעה אזורית ולהתרחבות צבאית, רבים ממנהיגים אלה ראו בעימות פתוח עם ישראל או ארה"ב סיכון קיומי ולא הכרח ביטחוני.

מתחת להנהגה הזו צמח דור צעיר במשמרות המהפכה – דור שלא נבנה על הגנה, אלא על התקפה. חלק מהלוחמים הצעירים הללו נמצאים כיום בשנות הארבעים לחייהם, מוכנים לתפוס עמדות הנהגה. הדור החדש הזה הוכשר בשימוש ברחפנים, בטילים ובמלחמת סייבר; הוא לחם בסוריה ותרם לארגון מיליציות בעיראק. מבחינתם, העימות אינו רק בלתי נמנע – הוא גם מועיל. עבורם, הרתעה איננה רק הישרדות, אלא גם יוקרה אזורית, גאווה לאומית וחיזוק הריבונות.

התקיפות של חודש יוני, יחד עם תגובותיה המוגבלות אך המחושבות של איראן, חיזקו את ביטחונו של דור זה. הם סבורים שהאיפוק שגילתה המדינה בעשרים השנים האחרונות – ובפרט מחויבותה השגויה להסכם הגרעין משנת 2015 – לא הביא אלא לעוד תקיפות. והיכולת שישראל הפגינה במתקפות עמוקות ומדויקות רק איששה את טענתם: שאיראן זקוקה לכוח הרתעה ממשי, ובהקדם האפשרי.

ברמת החברה, הדור שנולד לאחר מהפכת 1979 – אשר חש במשך שנים תחושת אכזבה מהאידיאולוגיה של המדינה – חווה כעת מהפך עמוק. הוא אינו מחבק את המשטר, אך החל להרהר מחדש בכל מה שהאמין בו באשר לכוח המערבי ולביטחון.

למרות שאין ערובה לכך שהתמיכה הציבורית היחסית במודל הביטחוני של המדינה תישמר, היא משנה כעת את מאזן הכוחות במעגלי קבלת ההחלטות באיראן. הקיצונים הצעירים במשמרות המהפכה מתחזקים. בני בריתם במדיה הרשמית, בפרלמנט ובמשרד המודיעין מציגים עצמם ככוחות היחידים המסוגלים להגן על איראן מפני איום קיומי.

קולות אלו מתחילים כעת להשתלט על קולות אחרים באיראן – והם רבים – שאינם רוצים במלחמה. היסטורית, תומכי המו"מ עם המערב היו הטכנוקרטים הפרגמטיים, אך כעת אותם מנהיגים נתקלים בשינוי תודעתי עמוק בציבור. במשך שנים, ואף למרות אזהרות ח'אמנאי על חוסר האמינות של המערב, חלק גדול מהציבור המשיך להצביע עבור מועמדים שהבטיחו פתיחות. הדיפלומטיה נראתה – אם לא אידיאל – אז לפחות כגישה מציאותית: הדרך המעשית היחידה לצאת מהבידוד. אך התקיפות הישראליות, חסרות ההצדקה, באו בעוד המו"מ עם ארה"ב נמשך. כעת, אפילו בקרב תומכי ההידברות, גוברת הדעה שהמו"מ עם המערב הוא לא אלא תרמית; ללא קשר לאופן ההשתלבות של איראן – היא תיענש.

מאז תחילת התקיפות, עבר הדיון באיראן מהשאלה "האם דיפלומטיה יכולה להצליח?" לשאלה "האם הייתה כנה מלכתחילה?" וכיום, הרעיון שלפיו משא ומתן יפתור את בעיות איראן כבר אינו נראה ריאלי, אלא ככניעה.

ח'אמנאי, כאסטרטג מתוחכם, ניצל את הרגע הזה כדי לחזק נרטיב המדגיש את הצורך בהגנה לשם שמירה על אחדות איראן. זהו בדיוק נרטיב "ההתנגדות", שקיים לפחות מאז 1980 – אז פלש עיראק לאיראן בתמיכת ארצות הברית, ברית המועצות ומדינות אירופה המערבית (ואף לפני כן, עם ההפיכה של 1953 שאורגנה על ידי וושינגטון ולונדון). אם איראן מוקפת מכל עבר באויבים השואפים להכניעה, אז ההתנגדות – כולל טילים וכלי טיס בלתי מאוישים מתוצרת מקומית – נותרת התקווה האחרונה שלה להישרדות. והגורמים היחידים היכולים להוציא לפועל את ההתנגדות הזו הם הכוחות המזוינים של הרפובליקה האסלאמית.

למרות שהתקיפות גרמו לנזק לתשתיות באיראן, הן חיזקו את נרטיבו של ח'אמנאי. המשטר שרד. ההנהגה עמדה על תילה. לא פרצו הפגנות ברחובות. המדינה לא קרסה. ברמה הבינלאומית, איראן לא נתפסה רק כתוקפנית – אלא כמדינה תחת מצור, המתמודדת שוב עם התערבות זרה.

העניין הזה אינו רק היסטורי, אלא גם פוליטי־עתידי: מי שיחליף את ח'אמנאי – בן 86 – כמנהיג העליון של איראן, ייבחר בהקשר של התקיפות האלה, שבהן עקרון ההתנגדות הוכח בפועל ולא רק ברמה האידיאולוגית. מצב זה מעניק למשמרות המהפכה – ובפרט לדור הצעיר והקיצוני שבהן – השפעה מוגברת בעיצוב הפרק הבא של הרפובליקה האסלאמית.

האתגר העומד בפני מנהיגי איראן – במיוחד הדור החדש במשמרות המהפכה – הוא כיצד לנצל את הרגע הזה מבלי לחצות גבולות. קריאות להתרחבות צבאית ואף לרכישת נשק גרעיני עשויות למצוא הד ציבורי כעת, אך עלולות גם לעורר תגובות חריפות מבחוץ ולהחריף את הבידוד הכלכלי.

יכולתה של הרפובליקה האסלאמית לשרוד את התקיפות אינה מעידה על חסינות מפני קריסה – אין מדינה חסינה. הכלכלה האיראנית עדיין בלחץ. האמון הציבורי נמוך. הגבול בין תמיכה בהרתעה לבין תמיכה במשטר שברירי. אם המנהיגים יפרשו לא נכון את התמיכה האסטרטגית הזו כלגיטימציה מוחלטת, הם עלולים להצית את אותן מהומות שהצליחו לדכא זמנית.

ובכל זאת, הזירה הפוליטית הפנימית השתנתה באופן מהותי. הקיצונים, שנאבקו להצדיק את "ההתנגדות" לישראל ולארצות הברית, יכולים כעת לטעון שההיסטוריה הוכיחה את צדקתם. "ההתנגדות" כבר איננה נחלת המשטר ותומכיו בלבד – אלא הפכה לסיסמה של הגנה על המולדת החוצה גבולות חברתיים ופוליטיים. וזהו נרטיב עוצמתי – במיוחד כאשר אלו שבעבר פקפקו בו הם שמאמצים אותו כיום, וכאשר העובדות בשטח מקנות לו לגיטימיות.

האם הם יצליחו להפוך את הנרטיב הזה למוסדות – דרך ירושה, חקיקה, או קונצנזוס חברתי רחב – יכריע את עתיד הרפובליקה האסלאמית. אך לעת עתה – הם במגמת עלייה.

הרטוריקה הבינלאומית סביב איראן נעה לעיתים קרובות בין שני קצוות: שהמשטר עומד להתמוטט, או שהוא איום בלתי ניתן לבלימה. אך מה שנשכח הוא עד כמה המשטר הזה גמיש ובעל יכולת תגובה – כיצד הוא לומד, מסתגל ומשלב זעזועים לתוך הנרטיב שלו של הישרדות והתנגדות. התקיפות הישראליות לא הרסו את המשטר הזה – הן חיזקו אותו. ואף אחד לא יודע באמת אילו לקחים תפיק איראן מתוך הנרטיב הזה – בין אם בקרב אלה השואפים לשלום ובין אם בקרב אלו המבקשים מלחמה.

התקיפות גם עיצבו מחדש את הדרך שבה האיראנים תופסים את עצמם. לאחר שבעבר ראו עצמם – גם תחת סנקציות – כצופים מהצד במלחמות רחוקות, הם הפכו כעת למטרה ישירה של תוקפנות אזורית.

ואולי השינוי העמוק ביותר הוא הדור הצעיר. לא מדובר בחזרה של דור 1979 לעמדותיו הישנות, אלא בצאצאיהם ונכדיהם – שגדלו בעידן האינטרנט, התקשורת המערבית והרעיונות הפרו-מערביים – הם אלה שהחלו עתה לפקפק בלגיטימיות של הסדר העולמי שבו חונכו להאמין. הסיסמאות שראו בהן בעבר תעמולה, מתפרשות כעת כמציאותיות. ואם יימשך השינוי הזה, הוא ישפיע במשך עשרות שנים על הפוליטיקה הפנימית והאזורית של איראן.

שינוי זה – יותר מכל הצלחה או כישלון טקטי – עשוי להיות ההשפעה המתמשכת ביותר. לאחר שנים של תהייה מדוע איראן זקוקה לתוכנית טילים, לשליחים אזוריים או לדוקטרינת התנגדות צבאית, החלו האיראנים לשאול: כיצד נוכל לחזק את ההגנות הללו כדי להבטיח שאיראן תישאר חופשית וריבונית.