ישרדות לפני מדינה: נתניהו מוביל את ישראל לבידוד

במדינה ששלטונה מתבסס על פחד ובהלה מתמשכת, נראה שראש הממשלה בנימין נתניהו בוחר לא רק להילחם בעויינים מבחוץ – אלא גם להטביע את השיטות והחוקים הפנימיים כדי לשמר את שלטונו. מערכת הביטחון הופכת לכלי לחץ, המוסדות נרדפים, הקולות הביקורתיים מושתקים – הכל בשם המלחמה הנצחית. כי כשאין תשובות – התמידיר של חוסר הבהירות הוא הנשק העיקרי. השאלות שמועלות על ידי אזרחים, קצינים, משפחות השבויים – הן לא רק ביקורת, אלא סימנים לכך שהאמון נסדק עמוק מאוד.

ומכאן מגיע המאמר שפורסם בעיתון "הארץ", שמחדד את התמונה: לא מדובר רק בכישלון צבאי, אלא בקריסה מוסרית, פוליטית ואסטרטגית של הנהגה שמעדיפה הישרדות אישית על פני טובת הציבור והמדינה:

כשראש הממשלה בנימין נתניהו אומר שישראל נמצאת ב"סוג של בידוד פוליטי", ושיאלצו לפתח עצמאות ייצור – כלומר לייצר בעצמם יותר מכל מה שצריך – כי העולם יסרב למכור לנו – מה שהוא בעצם אומר זה שחמאס ניצחה אותנו. לא רק ב־7 באוקטובר, כשהיא פלשה לאדמותינו, רצחה, אונתה, חטפה ושרפה – אלא גם מאז ועד היום. כן, ראינו שהשטחים של עזה הפכו לאדמה חרוכה, שהרחקנו את הטרוריסטים, הרגנו אזרחים, הרסנו מבנים – אבל מי שסובל באמת מהבידוד הפוליטי הוא ישראל.

הוא אומר זאת כאילו זו כוח עליון, לא כתוצאה ישירה מכישלונותיו כמי שהיה הפוליטיקאי המשפיע ביותר במדינה במשך שני העשורים האחרונים; מציג את המצב כעובדה – לא כתופעה שאפשר או צריך לעצור אותה. עובדות אלה מעוררות ספקות כבירים לגבי מטרתו: מלחמה שלא נגמרת, מצב חירום מתמשך, ציבור מתוח. זו הדרך היחידה שהוא יודע בה להבטיח את שלטונו. כך מבטיח שהוא לא יבוא בציבור שאפילו מי שסבור שסטה מהדרך – לא יגביר התנגדות, כי המלחמה שולטת כעת בכל.

כך נמשך שר המטות הכלליים אייל זמיר לכיבוש עזה, מתוך אמונה שמדובר במלכודת פתוח לחיילים ולשבויים. כך נאלץ מפקד חיל האוויר, האלוף תומר ב״ר, להפציץ את קטאר – למרות שראש המטה, ראש המוסד וראש המועצה לביטחון לאומי סברו שהזמן אינו נכון, ונאלצו החיילים לציית ולחזור להילחם בעיר עזה, ולהציב את חיי השבויים בסכנה, בעוד שמפקדם הבכיר היה משוכנע שמבצע זה לא יוביל לתוצאה הרצויה – הכפפת חמאס.

איך אפשר לציית לנתניהו כך? איך לא קמים גורמים נורמליים בקואליציה ובמנגנון הבטחוני ומסיימים את השיגעון הזה? נתניהו, שגרם לטעות ההיסטורית הגדולה ביותר של המדינה, לא מוכן לקחת אחריות, ולכן מאריך את המלחמה שוב ושוב. הוא כבר פיטר את כל מי שהיה אחראי על הכישלון הגדול בצבא ובשב״כ, ונותן רושם שהוא מחפש הישג גדול שישכח את האשמה על כתפיו. ניסיון ההתנקשות הכושל במנהיגות חמאס בקטאר אמור היה להיות הישג כזה – אך נכשל. כעת, הוא מחפש אותו בעיר עזה, קורבנות חיילים ושבויים. וזה הצטברות מסוכנת ביותר מאז שנבחר לראש הממשלה.

נתניהו לא מסוכן בלבד – אלא גם מרושע. כשהציג את הבידוד הבינלאומי של ישראל ודחייה של מדינות למכור לה נשק, אמר:
"נצטרך לפתח תעשיות נשק כאן. נהיה כמו אתונה וספרטה הגדולה. אין לנו ברירה, לפחות בשנים הבאות. נצטרך להגן על עצמנו ולדעת כיצד לתקוף את אויבינו. לא נוכל לאשר פרויקטים ענקיים. עלינו לצמצם ביורוקרטיה באופן חמור. אני יודע שזה, כרגיל, ייתקל בסירוב. יהיה סירוב מהגופים המשפטיים. החיים חשובים מהחוק. אין לנו זמן."

הוא מתאר מצב כוזב, כאילו "יועצים משפטיים" הם העכבה בהתפתחות התעשיות הצבאיות. זוהי תיאטריה מקובלת בהתחמקות מאחריות ובויתור על בדיקה פנימית. אף אחד לא עוצר את התעשיות הצבאיות חוץ ממנו. קח לדוגמה את התעשיות האוויריות הישראליות, שפועלות כבר כמעט שנה ללא יו"ר הדירקטוריון, רק בגלל מאבקים פוליטיים בתוך הליכוד. שר הביטחון ישראל כ"ץ מתנגד להצעתו של השר דויד אמסלם למנות את גלעד ארדן ליו"ר החברה, כי רואה בו איום עתידי על הנהגת הליכוד. עיכוב המינוי פוגע בפעילות התעשיות והחלטות חשובות. נתניהו יכל לנטרל את כ"ץ ולקדם את מינויו של ארדן או של יו"ר אחר, אבל לא עושה זאת – כי לא באמת אכפת לו. זו פעם נוספת שבה הוא מפעיל תעמולה נגד היועצים המשפטיים כחלק מכעסו מהמדינה שהעזו לתבוע אותו.