פורין אפיירס: זהו מאזן הכוחות החדש במזרח התיכון

המאמר של ד"ר וולי נסר ב־Foreign Affairs, שתורגם באתר "אל-חנאדק", סוקר את מאזן הכוחות החדש במזרח התיכון. לפי נסר, המלחמה בעזה שינתה את המפת הכוחות האזורית. לפני ה־7 באוקטובר, סעודיה, איחוד האמירויות ומדינות המפרץ שיתפו פעולה עם ישראל וראו באיראן ובספקיותיה את האיום המרכזי, ולכן התנגדו להסכם גרעין עם טהראן. היום המצב השתנה: המדינות הערביות קוראות לקבל פתרון דיפלומטי עם איראן מחשש למלחמה חדשה שתתפשט על גבולותיהן.

תוכן המתורגם:

בו־ביקורו במאי במזרח התיכון, טראמפ נקט מהלכים בלתי צפויים: פגש את המנהיג הסורי החדש – אחמד אל־שרע – והסיר חלק מהסנקציות על סוריה, אף על פי שרקעו כראש קבוצה איסלאמית קיצונית. הוא הדיר את ישראל מסדר־היום של הביקור, על אף שניסיונות לדרבן הפסקת אש בעזה נמשכו. עוד קדם לכך הסכם הפסקת אש עם חות’ים בתימן – בלא התייעצות עם ישראל. בנוסף, יזם טראמפ שיחות ישירות עם איראן – צעד שנגד ישראל אך זכה לקידום ממנהיגים ערביים במפרץ. שורה זו מהלכים ממחישה את שינוי מאזן הכוחות מאז מתקפת חמאס ב־7.10.2023.

המלחמה בעזה הביאה לשינוי מהותי: איראן נתפסת כיום פחות כאיום עיקרי על העולם הערבי, בעוד שישראל נחשבת יותר ויותר ככוח דומיננטי בשליטה אזורית.

כיום, ארה"ב ניצבת מול בריתות שמפולגות בעניין הסכם גרעין חדש: ישראל מתנגדת ואומרת שהסכם יעניק לאיראן טייס, ודורשת פעולה צבאית. מדינות המפרץ רואות במלחמה חדשה סכנה חמורה לדיפלומטיה וטוענות שהפתרון חייב להיות דיפלומטי, כדי לייצר יציבות אזורית ולהפחית את השפעתה של ישראל אם תוכל לשלוט ללא מעצורים. המדינות הערביות שואפות לשחק תפקיד מרכזי במאמץ הבינלאומי להחזרת הסכם גרעין, ובכך להפוך למוקד במערכת אזורית חדשה.
 

איראן ומדינות המפרץ זקוקות זו לזו כיום, ושתיהן זקוקות להסכם גרעין. מדובר בהתפתחות חיובית, שעשויה לבנות אמון הדדי בין שכנות במפרץ, ולאפשר להן להעמיק שיתופי פעולה בתחומי הביטחון, ההשקעות והמסחר. חידוש המעורבות עם איראן אינו מחייב וויתור על מאמצי הנורמליזציה עם ישראל. מנהיגי המפרץ אינם מעוניינים להיתקע בבחירה פטאלית בין איראן לישראל, אלא שואפים ליחסים מאוזנים עם שני הצדדים – כדי להבטיח יציבות אזורית ושגשוג כלכלי התואם את יעדיהם הגיאו-כלכליים. מנקודת מבטם, הסכם גרעין חדש יאפשר להם לתאם את מדיניותם עם וושינגטון, ואף להוביל להסכם שותפות אסטרטגית רשמית בין ארה"ב לסעודיה.

ביקורו האחרון של טראמפ במפרץ אישש את התחזיות הללו. עוד לפני הגעתו, עקפה ממשלו את הסתייגויות ישראל וחתם על הסכם הפסקת אש עם החות'ים. במקביל, שימשו ההצעות הכלכליות השאפתניות של מנהיגי המפרץ רקע להתבטאויות אמריקאיות בנוגע לעזה, איראן וסוריה – התבטאויות שהתיישרו עם סדרי העדיפויות של המפרץ, גם אם באו על חשבון האינטרס הישראלי. בכל תחנה במסעו, הדגיש טראמפ את העדפתו להסכם דיפלומטי עם איראן. לעיתים אף הביע הבנה לדאגות הערביות בנוגע לעזה; כך למשל, באבו דאבי אמר: "אנשים רבים רעבים בעזה" – הצהרה שנחשבה לביקורת ברורה על המצור הישראלי שנמשך כבר עשרה שבועות.

כדי שתהיה להפיכה הזו השפעה אמיתית על השלום והיציבות האזוריים, על ארה"ב להציג את הסכם הגרעין החדש עם איראן כחלק מתוכנית אסטרטגית רחבה יותר. ההסכם צריך להתלוות להרחבת "הסכמי אברהם" – לא רק נורמליזציה בין ישראל לסעודיה, אלא גם עם מדינות נוספות כמו סוריה. לצורך חידוש המסלול, סעודיה תדרוש את סיום הלחימה בעזה ופתרון מדיני מעשי לפלסטינים. ברמה עמוקה יותר, על ארה"ב ובעלות בריתה במפרץ לראות בנורמליזציה מרכיב משלים והכרחי – יחד עם ההסכם האמריקאי-איראני, והציר המתהווה בין איראן למפרץ – ליצירת איזון אזורי חדש.

מטבע הדברים, שיחות הגרעין עשויות להיכשל, וארה"ב עלולה לחזור לגישה תקיפה יותר מול איראן. תרחיש כזה עלול להאריך את הסכסוך האזורי ולעכב כל התקדמות בנורמליזציה עם ישראל בטווח הקרוב. אך אם ייחתם הסכם, מדינות המפרץ עשויות להפוך לציר המרכזי במערכת האזורית החדשה – צומת בין איראן, ישראל וארצות הברית. לאחר שנות מלחמות ואי יציבות, זו עשויה להיות הזדמנות אמיתית לייצב את המזרח התיכון.