4 מפלגות בלתי מאוחדות נאבקות על השלטון

הכותרת המרכזית "המאבק על השלטון" היא זו שמקשה על האופוזיציה הישראלית להתאחד ולהקים גוש חזק מול הימין הקיצוני. בני גנץ, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ויאיר גולן – ארבעה פוליטיקאים מרכזיים המובילים את האופוזיציה בישראל. מה שמאחד אותם הוא רק ההתנגדות לנתניהו ולממשלתו, אך לכל אחד מהם שאיפות אישיות בדרכו אל ראשות הממשלה.

בהתאם לכך, קיימים מספר גורמים שמקשים על האופוזיציה לגבש ברית חזקה ומאוחדת נגד נתניהו, החל במחלוקות אישיות ואידאולוגיות, דרך הבדלים טקטיים וכלה באתגרים פוליטיים פנימיים.

לפי ד"ר יונתן פרימן, מרצה למדע המדינה באוניברסיטה העברית, קיים קיטוב בתוך האופוזיציה סביב השאלה מי ינהיג אותה בבחירות הבאות – במיוחד בין גנץ, לפיד וגולן – דבר המעיד על חוסר אחדות. לדבריו, "כולם אומרים שיאחדו את האופוזיציה, אך בפועל יש תחרות פנימית שמעניקה לנתניהו יתרון בהמשך שלטונו, גם אם יתקיימו בחירות חדשות".

מחלוקות בין ראשי האופוזיציה:

למרות הסכמה כללית בין גנץ, לפיד, ליברמן וגולן על הצורך להפיל את נתניהו ולערוך בחירות חדשות, הם חלוקים בנושאים רבים. כולם מתנגדים לנוכחות של בן גביר וסמוטריץ' בממשלה, בטענה להשפעתם השלילית על החלטות ראש הממשלה, אך מתמקדים בהחרפת הביקורת על נתניהו.

בני גנץ: האיום המרכזי על נתניהו מבחינה פוליטית, והוא נהנה מתמיכה ציבורית נרחבת. הוא מציג את עצמו כאלטרנטיבה לנתניהו ומקדם בחירות מוקדמות. גנץ נוטה לשתף פעולה עם נתניהו בזמני משבר – דבר שזכה לביקורת מצד גולן, במיוחד לאחר ה-7 באוקטובר.

• גנץ מתנגד למדיניות התרחבות ההתנחלויות אך גמיש יותר בנושאים ביטחוניים לעומת ליברמן.

• לעיתים יש לו חילוקי דעות עם לפיד בנושאים פוליטיים וכלכליים – גנץ נוטה לפרגמטיות ביטחונית בעוד לפיד מדגיש מדיניות חברתית-ליברלית.

יאיר לפיד: מאז תחילת "מבול אל-אקצא", מתמקד בהאשמת ממשלת נתניהו בכישלון הביטחוני. בשונה מגנץ, לא הסכים להצטרף לממשלה, ודורש את פירוקה בשל כישלונותיה. מתמקד גם בשחרור החטופים.

• לפיד מדגיש נושאים חברתיים וכלכליים, בעוד גנץ שם את הביטחון בראש. יחסיו עם ליברמן מתוחים עקב הבדלים במדיניות הפנים והביטחון.

אביגדור ליברמן: רואה עצמו מועמד טבעי לראשות הממשלה. מאז פרוץ המלחמה, תוקף בחריפות את נתניהו ומטיל עליו את האחריות לכישלון. סירב להצטרף לממשלת החירום כשר נוסף, אך תומך בפעולות צבאיות נגד חמאס.

• ליברמן מתנגד לפתרון שתי המדינות, דוגל במדיניות קשוחה נגד הפלסטינים, ותוקף את גנץ ולפיד על עמדותיהם הפייסניות יותר.

יאיר גולן: שונה מליברמן בגישתו הביטחונית – תומך בפתרונות מדיניים ומו"מ ולא רואה בפעולה צבאית מענה לכל בעיה. דוגל בגישה פרגמטית וחתירה להסדרים ארוכי טווח.

סוגיית גירוש הפלסטינים:

המפלגות באופוזיציה חלוקות בין תמיכה ישירה או מרומזת לבין התנגדות אידיאולוגית למהלך:

• גנץ: לא תומך בפומבי בגירוש, אך הציע לבחון הקמת אזורים בטוחים לפלסטינים מחוץ לרצועת עזה – אמירה שמשקפת הסכמה עקיפה לרעיון.

• ליברמן: תומך בגירוש הפלסטינים לעבר סיני ומטיל את האחריות על מצרים.

• לפיד: מתנגד לגירוש בכפייה, אך מציע "הגירה מרצון", בתמיכת מצרים.

• גולן: מתנגד נחרצות, טוען שהרעיון מנוגד לערכים ציוניים ויהודיים.

שליטת חמאס בעזה:

קונצנזוס רחב באופוזיציה שיש להדיח את חמאס, אך קיימת מחלוקת באשר לדרך:

• גנץ: תומך בשילוב צעדים מדיניים עם צבאיים, ודוגל בהוצאת חמאס מהזירה תוך שיתוף פעולה בינלאומי.

• ליברמן: מציע ניתוק מוחלט של עזה מישראל – סגירת מעברים והפסקת אספקת חשמל ודלק.

• לפיד: תומך בהפלת חמאס, אך מבקר את כישלון הממשלה בהצגת אלטרנטיבה.

• גולן: רואה בהקמת חלופה יציבה ומתונה את הדרך לנצח את חמאס.

העמדה כלפי הרשות הפלסטינית:

• גנץ: מתנגד לחזרת הרשות לעזה במצבה הנוכחי.

• ליברמן: שולל כל תפקיד לרשות בעזה, מציע להעביר את האחריות למצרים ולגופים בינלאומיים.

• לפיד: פתוח לחזרת הרשות בתנאי לרפורמות, ומציע שמצרים תנהל את עזה זמנית.

• גולן: תומך בהחזרת הרשות כמפתח ליציבות, תוך שיתוף פעולה עם מדינות ערב.

המחלוקות והיריבויות המתמשכות באופוזיציה הישראלית מקשות על יכולתה לאחד כוחות ולהדיח את נתניהו. מדובר בגוף לא מגובש, עם מחויבות שונה בין מרכיביו, בניגוד לאחדות היחסית בממשלת נתניהו. כך נמשכת המלחמה והאפשרות לשינוי פוליטי נותרת רחוקה.