תופי המלחמה נגד איראן התחזקו בוושינגטון

ארצות הברית ואיראן עומדות כיום בצומת דרכים – מלחמה או משא ומתן. לאחרונה התגברו הקולות בתוך ארצות הברית הקוראים לפעולה צבאית נגד הרפובליקה האסלאמית כדי להרתיע אותה מהשגת נשק גרעיני, בצל מסרים חשאיים בין וושינגטון לטהראן. שר החוץ האיראני עבאס ערקצ’י הודיע כי תגובתה הרשמית של איראן למסר של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ נמסרה בדרכים המקובלות דרך סולטנות עומאן.

בהקשר זה, פרסם מכון Responsible Statecraft מאמר הקורא לאמץ מדיניות של דיפלומטיה מול טהראן, תוך הדגשה שמדיניות המשא ומתן משרתת את האינטרס האמריקאי, ומתיישבת עם הצהרותיו וחזונו של טראמפ, אך עומדת בניגוד לעמדות של חלקים בממשלו.

טראמפ מצהיר כי הוא מעוניין להגיע להסכם, אך גורמים רבי השפעה בתוך ממשלו ומחוצה לו דוחפים לעבר עימות.

תופי המלחמה הולכים ומתחזקים בוושינגטון.

בשבועות האחרונים, קראו קולות שמרניים רבים – אותם קולות שהובילו את ארצות הברית לעיראק – להפעלת תקיפות נגד איראן. שוב, גופים כמו "קרן ההגנה על הדמוקרטיות" והמכון למדיניות המזרח הקרוב בוושינגטון מקדמים עימות, בטענה שאין זמן טוב יותר לפעול. אך מדובר באשליה מסוכנת שמאיימת לשבש את מה שלדברי טראמפ הוא יעדו: הסכם, לא מלחמה הרסנית נוספת במזרח התיכון.

מלחמה עם איראן לא רק תחשוף אותנו לסכנת עימות מתמשך, אלא גם תחבל באג’נדה הרחבה יותר של טראמפ – הן בפנים והן בזירה הבינלאומית.

עימות כזה ינקז את המשאבים והתשומת לב של ארצות הברית, יסיט את המוקד מהעדיפויות הפנימיות ויחליש את השפעתה בכל החזיתות: סין, רוסיה, אירופה, מסחר. ייתכן שאירופה תנצל את ההזדמנות להאריך את תמיכתה במלחמה באוקראינה ולהתנגד ליוזמות של טראמפ לשיפור היחסים הטרנס-אטלנטיים. שותפות סחר כמו מקסיקו, קנדה והודו עשויות לנצל את ההסחות כדי להשיג ויתורים חד-צדדיים. תקיפה חד-צדדית אף עלולה לפרק את הקונצנזוס הבינלאומי.

רוסיה וסין, על אף חשדן כלפי שאיפות הגרעין של איראן, רואות באגרסיביות האמריקאית את האיום האמיתי – דבר שפוגע באמינות של ארצות הברית באו"ם ומעבר לכך.

והתוצאה המסוכנת ביותר? תקיפה כזו עלולה להחטיא את מטרתה ולדחוף את איראן בדיוק למה שטראמפ טוען שהוא רוצה למנוע – בניית פצצה גרעינית. איראן כבר מעשירה אורניום לרמה הקרובה לרמת נשק. אם תיסוג מה-NPT (האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני), תיעלם גם שארית הפיקוח הבינלאומי. התקיפה עשויה גם לחזק את הגורמים הקיצוניים בתוך איראן ולהעניק להם הצדקה פוליטית לחתירה לנשק גרעיני.

ההיסטוריה עלולה לזכור את טראמפ – לא כנשיא שפטר את בעיית איראן – אלא כמי שבתקופתו הפכה איראן למדינה גרעינית. זה איננו מורשת שהוא שואף לה, ולא דבר שארצות הברית יכולה להרשות לעצמה.

לאחרונה הזהיר טראמפ באמירה מעוררת דאגה ש"משהו יקרה עם איראן בקרוב". אך הוא הוסיף גם: "אני מקווה שנוכל להגיע להסכם שלום. אני לא מדבר מעמדת כוח או חולשה, אלא פשוט אומר שאני מעדיף לראות הסכם שלום". אלה אינם דבריו של לוחם, אלא של דיפלומט – אדם שעדיין מבין את ערכה של הדיפלומטיה.

טראמפ אינו לבד. בראיון עדכני עם טאקר קרלסון, הציג שליחו למדיניות חוץ, סטיבן ויטקוף, עמדה זהירה ומעשית יותר כלפי איראן מאשר מקובל בממסד. ויטקוף הדגיש פרגמטיזם, אימות הדדי, כבוד הדדי, והחשוב ביותר – הימנעות מעימות. דבריו משקפים גישה מבוססת על הבנת האינטרסים האמריקאיים והמורכבות האזורית.

הבעיה היא שרבים מהקולות הרמים שמעצבים את המדיניות כלפי איראן – מבית ומחוץ – פועלים לחבל בכל נתיב דיפלומטי ממשי. הם מדברים על "עסקה", אך דורשים בפועל את כניעת איראן: הפסקה מוחלטת של העשרה, פירוק התוכנית הגרעינית, ניתוק קשרים עם כל בעלי בריתה האזוריים, ושינוי מהותי במדיניות החוץ שלה. שום ממשלה איראנית – פרגמטית או קיצונית – לא תוכל להסכים לכך. גם הנשיא הנבחר מסעוד פזשכיאן, שהתמודד על בסיס תוכנית דיאלוגית ודיפלומטית, לא יוכל להרשות לעצמו להסכים לאולטימטום כזה.

בואו נהיה ברורים: אם אתם דוחפים לדרישות קיצוניות במסווה של "הסכם", אינכם פועלים למען שלום – אלא מניחים את היסודות למלחמה.