11:24 זמן קודס הכבושה
כשדונלד טראמפ מדבר, העולם מתחלק לשניים: אלה שלוקחים את דבריו ברצינות, ואלה שסבורים שהוא בוחן תגובות כדי לקבוע את צעדיו הבאים. אבל בין שתי הקבוצות הללו, יש עובדה אחת ברורה: טראמפ לא מדבר סתם כך.
הצהרתו של טראמפ על כוונתו "לשלוט בעזה" או "לשקם אותה עם שותפים אזוריים", לצד אמירות מעורפלות על הצורך לעזיבת הפלסטינים באופן זמני, והערות יועציו כי ביכולתו "להחמיר את המצב בהרבה", עוררו סערת תגובות בינלאומית – משרי החוץ של אירופה, דרך האו"ם ועד למנהיגים הערבים.
אך האם מדובר בעוד פרובוקציה טיפוסית של טראמפ, או שיש כאן תוכנית גדולה יותר מאחורי הקלעים?
כדי להבין את נאומיו של טראמפ, ניתן לבחון אותם משתי נקודות מבט:
תיאוריית הכאוס האסטרטגי – כאשר אין תוכנית ברורה, עדיף לערער את יריביך ברעיונות בלתי צפויים ולהכניס אותם לבלבול. ייתכן שטראמפ משתמש בטקטיקה דומה לזו שהפעיל במו"מ המסחרי עם סין: מעלה נושא נפיץ, בוחן את התגובות, ואז מכוונן מחדש את עמדתו בהתאם לאינטרסים שלו.
עסקה גיאופוליטית רחבה – טראמפ מבין שכל הסדר סופי במזרח התיכון ידרוש "דיל גדול". עסקה כזו עשויה לכלול נורמליזציה אזורית, סיום שלטון חמאס, הבטחת האינטרסים של ישראל, ואולי אף פתרון רחב יותר שיכלול את איראן. ייתכן שהעלאת רעיון העברת הפלסטינים היא בסך הכול קלף מיקוח, שמטרתו לגרום לכל פתרון אחר להיראות סביר יותר ביחס לאפשרות הקיצונית.
טראמפ, שבמשך שנים התלונן על המעורבות האמריקאית במזרח התיכון ותקף את "המלחמות האינסופיות", מציע כעת להשתלט צבאית על עזה.
אנחנו לא מדברים על יוזמת שיקום או הסכם שלום – אלא על כיבוש אמריקאי ממושך של הרצועה, בצעד שעלול להפוך להתערבות הצבאית הגדולה ביותר של ארה"ב באזור מאז הפלישה לעיראק ב-2003.
טראמפ אפילו לא טרח להסביר את הבסיס החוקי או הצבאי להשתלטות כזו. לא ניתנו תשובות לשאלות הבאות:
והשאלה הגדולה מכולן: למה? איזו תועלת יש לארה"ב בשליטה על אזור מלחמה הרוס, בשעה שהיא עדיין מנסה להשתחרר מהתסבוכות בעיראק ובאפגניסטן?
אם העולם מעניש את רוסיה על פלישתה לאוקראינה, כיצד תוכל וושינגטון להצדיק "כיבוש" של עזה? מנקודת מבט של החוק הבינלאומי, מדובר בסתירה הרסנית, שתאפשר לסין ולרוסיה לטעון: "אם טראמפ יכול לפלוש לעזה, למה שאנחנו לא נכבוש את טאיוואן או מזרח אוקראינה?"
בתוך וושינגטון, ההצהרה של טראמפ תגרור ויכוח עמוק:
טראמפ אולי לא מתכוון באמת לכבוש את עזה, אך הוא ללא ספק רוצה לשנות את כללי המשחק. החלופות האפשריות עשויות לכלול:
התגובות מהעולם היו נחרצות: "לא לגירוש כפוי!". האיחוד האירופי הבהיר כי עזה היא חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית, והאו"ם הדגיש כי גירוש המוני יהווה פשע מלחמה.
אך הבית הלבן השאיר פתח למניפולציה דיפלומטית, תוך שהוא מדבר על "שיקום עזה" מבלי להגדיר מי בדיוק ינהל זאת. ייתכן שטראמפ אינו באמת מתכנן כיבוש, אלא מפעיל לחץ כדי לכפות על העולם הסדר ביטחוני חדש, שלא יכלול גירוש ישיר אך יגביל מאוד את היכולת הפלסטינית לקיים שלטון עצמאי.
נתניהו לא מיהר לדחות את הרעיון על הסף. התגובות הישראליות היו מהוססות, חלקן אף תמכו בעקיפין, עם הצהרות כמו זו של שר החוץ, שאמר כי "הגירה נעשית מרצון".
נתניהו נמצא בבעיה: מצד אחד, הוא זקוק לתמיכת טראמפ; מצד שני, הוא אינו יכול להסתכן בבידוד בינלאומי. האסטרטגיה שלו עשויה להיות לאפשר לטראמפ להעלות את הרעיון, לבחון את התגובות, ואז להחליט כיצד לפעול.
טראמפ עדיין מאמין שמגיע לו פרס נובל לשלום. אבל איזה שלום בדיוק? האם מוענקת נובל על תמיכה בגירוש אוכלוסיות שלמות?
מה שהוא מציע איננו שלום – אלא כאוס. כיבוש עזה אינו רק בלתי ישים, אלא הוא גם מסבך את ארה"ב במבוך פוליטי וביטחוני מסוכן יותר מעיראק ואפגניסטן גם יחד.
לא מפתיע שחמאס הגיבה בזעם, והגדירה את הרעיונות של טראמפ כ"מסוכנים" ו"בלתי מתקבלים על הדעת". אך במקביל, סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס, מוסא אבו מרזוק, אמר כי חמאס "מוכנה לדיאלוג עם הממשל האמריקאי".
המשמעות ברורה: חמאס מבינה שהמדיניות הבינלאומית אינה רק הצהרות – אלא גם חישובי כוח. גם אם חמאס שוללת כל הצעה כזו בפומבי, היא יודעת שארה"ב תישאר שחקן מרכזי בכל פתרון עתידי.
ייתכן שדבריו של טראמפ הם שילוב של כאוס מתוכנן וקלף מיקוח דיפלומטי. אבל אם יש משהו שההיסטוריה מלמדת אותנו, זה שכשמדובר בטראמפ – מה שנראה כמו התבטאות סתמית, עלול להפוך למציאות פוליטית.
השאלה שנותרה פתוחה: האם העולם באמת מוכן לשחק לפי הכללים של טראמפ?
סופר: אל-חנאדק
