דיוויד הירסט: ירדן עלולה לשלם מחיר כבד על מלחמת נתניהו

דיווחים ומאמרים רבים מזהירים מפני עתיד השלטון השולט בירדן ומהאפשרות של התפרצות המצב שם, במיוחד אם המלחמה הישראלית ברצועת עזה תימשך. כך מביע העיתונאי הבריטי דיוויד הירסט במאמר שפרסם באתר "The Middle East Eye" ותרגם אתר אל-חנאדק. הירסט צופה כי האיזון העדין שמנהיגה הממלכה במהלך המלחמה בעזה, עלול להתמוטט, עם השלכות אזוריות הרסניות פוטנציאליות.
המאמר:
עם כל סבב כושל של משא ומתן, מתברר יותר לציבור העולמי היכן טמונה המכשלה להפסקת האש בעזה: בראשו של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.

זה נהיה ברור יותר ליואב גלנט, שר הביטחון הישראלי, ולדוד ברנע, ראש המוסד, שמוביל את צוות המשא ומתן הישראלי.

הסכם להפסקת האש, בדומה להצהרת נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן והחלטת האו"ם שלאחר מכן, שקרוב להחלטה שחמאס כבר הסכימה לה, היה עושה שני דברים: מפיל את ממשלת נתניהו ומונע ממנו את היכולת לנהל מלחמה מתמשכת לסירוגין.

גם אם הפסקת האש תהיה על הנייר, זה עלול לאפשר לו לחדש את המלחמה בסוף השלב הראשון של שחרור החטופים והאסירים, ואם ישראל תסכל את המשא ומתן, הזדמנות כזו בפועל תקטן לאחר 6 שבועות של שלום.

עכשיו זה כבר ברור שהדרך היחידה של נתניהו להישאר בשלטון, ובחופש, היא לשמור את ישראל במצב מלחמה, במצב מתמיד של סכסוך נמוך על כל גבולותיה.

מצב המלחמה הוא כיפת הברזל של נתניהו, ו"כרטיס היציאה מהכלא" (זהו אלמנט ממשחק המונופול שהפך לביטוי שכיח המזכיר אמצעי שבאמצעותו אדם יכול לצאת ממצב לא רצוי) שהוא עדיין זקוק לו כדי למנוע מלהיות אחראי על ה-7 באוקטובר, הפעולה שנמשכה 11 חודשים בעזה ונכשלה בבירור בכפיית חמאס.

המלחמה היא ההגנה שלו, מפני אובדן הכתר למועמד הצעיר, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר, ומעונש מאסר פוטנציאלי באשמת שחיתות.

אבל עם חוסר היכולת או חוסר הרצון של הנשיא הנוכחי או כל נשיא אמריקאי עתידי להשתמש בכלים אמיתיים כדי לרסן את ישראל, כמו ניתוק אספקת הנשק אליה – ארצות הברית אישרה זה עתה עוד 20 מיליארד דולר של נשק – נתניהו מתמיד.

הכיוון היחיד הפתוח בפני נתניהו הוא הקו הקדמי הבא, ובאמת מבצע עזה כבר מתחיל להתכווץ עם פריסת יחידות מחדש, כהכנה למלחמה הבאה עם חיזבאללה בלבנון. כל הדרכים האחרות עבור נתניהו מובילות לאבדון.

אבל לאפשר לאדם הזה להמשיך את הסכסוך בחמש חזיתות ללא הגבלת זמן בא במחיר כבד.

הדרך הברורה והמהירה ביותר לחשב את עלות מתן האפשרות לנתניהו להישאר בשלטון היא בירדן, אזור החיץ שספג פליטים מעשורים של מלחמה באזור.

הדרך המתישה והצינית לחשוב על ירדן, היא לומר שהממלכה מרוויחה את פרנסתה ממשברים, וידיה מושטות תמיד לסיוע חיצוני.

זה פשוט מניח שהממלכה ההאשמית תמשיך לתפקד ללא קשר לתוהו ובוהו שמבשלים שכניה. זו הנחה גדולה היום.

אבל במקום זאת, על המערב לשאול את עצמו: איך תיראה האזור אם ירדן תהפוך שוב לשדה קרב, כפי שהיה במהלך מלחמת האזרחים שלה עם אש"ף ב-1970?

האיום הגדול ביותר על ירדן קיים בראשם של הישראלים.

זה הרעיון ש"ירדן היא פלסטין". היו גרסאות שונות של התוכנית הזו, כולל תוכנית אלון, שנקראה על שם הפוליטיקאי הישראלי יגאל אלון, שקראה לסיפוח שטחים נרחבים מהגדה המערבית לישראל ולהפוך את השאר לחלק מירדן. התוכנית הזו מפתה את מה שמכנים עצמם "מתונים" בקשת הפוליטית הישראלית.

מפלגת הליכוד קראה לישראל להשתלט על כל הגדה המערבית ולהכריז על ירדן פשוט כמדינה פלסטינית.

לאחרונה, הציע צוות הנשיא האמריקני לשעבר דונלד טראמפ רעיון להקמת קונפדרציה ירדנית-פלסטינית.

הגרסה הגסה ביותר של תוכנית זו כוללת איומים ישירים על כפרים וערים פלסטיניות בגדה המערבית הכבושה, לעזוב או להישרף על ידי מתנחלים.

"האפשרות הירדנית" מעולם לא נעלמה מהשיח הישראלי. בשנת 2010, שנה שראתה שקט יחסי לישראל, כ-60 מתוך 120 חברי כנסת הגישו הצעה לדיון על "שתי מדינות לשני עמים משני צידי נהר הירדן" – כלומר גירוש המוני של פלסטינים לירדן.

ההחלטה שאישרה הכנסת לפני ביקורו האחרון של נתניהו בארצות הברית לאסור הקמת מדינה פלסטינית עתידית הייתה מוגדרת באותה מידה בשפתה.

ההחלטה קבעה כי "הכנסת מתנגדת להקמת מדינה פלסטינית על כל פיסת אדמה ממערב לנהר הירדן. קיומה של מדינה פלסטינית בלב ישראל יהווה איום קיומי על מדינת ישראל ועל אזרחיה, יעבוד על הרחבת הסכסוך הערבי-ישראלי-פלסטיני, ויהיה מקור לערעור היציבות באזור כולו".

ההחלטה התקבלה ברוב של 68 מול 9, רוב שכולל את כל חברי הקואליציה השלטת ורוב חברי האופוזיציה.

המונח "כל פיסת אדמה ממערב לנהר הירדן" ברור מאוד לכל ירדני. זה אומר שהמקום היחיד שישראל תסבול מדינה פלסטינית בו הוא בירדן.

לא במקרה הכריז השבוע המלך עבדאללה שהאזור "לא יקבל את עתיד האזור כבני ערובה למדיניות הממשלה הישראלית הקיצונית".

אבל הבעיות שלו בשמירה על נאמנות עמו וריבונות ממלכתו שלמה רק מתחילות עכשיו.

המתקפה הישראלית על עם עזה הציבה את עבדאללה בדילמה ענקית. התגובה שלו עד כה הייתה להתנדנד בצורה מטורפת בין שתי מדיניות מנוגדות. והפעולה המסוכנת הזו על חבל דק נחשבת ליציבות בירדן.

התגובה הראשונה והברורה היא להסתכל על מה שקורה בגדה המערבית הכבושה תחת הנהגתו של בן גביר כאיום קיומי על הממלכה.

חימוש המתנחלים, התקפות חוזרות ונשנות על כפרים וערים פלסטיניות, פשיטות על מתחם מסגד אל-אקצא, ולבסוף הצהרתו של בן גביר כי התפילה היהודית מותרת במסגד, יש להן מטרה אחת בלבד: לדחוף כמה שיותר פלסטינים לעזוב את בתיהם מזרחה.

בן גביר מכוון להשפיל את חסות הממלכה ההאשמית על המקומות הקדושים בירושלים.

זו הייתה החובה היחידה שהוכרה בינלאומית, שאביו של עבדאללה, המלך חוסיין, התעקש עליה כשניתק את כל הקשרים המשפטיים והמנהלתיים עם הגדה המערבית ביולי 1988.

זה יצר זרם חזק של דעה בחצר המלוכה, שהביע שר החוץ, תפקיד שמסורתית משקף את עמדות המלך. איימן ספדי לא היסס; הוא לא הפסיק להתריע על הסכנה.