11:01 זמן קודס הכבושה
מאז השביעי באוקטובר 2023, היה ברור ש"דוקטרינת החומות" שבנתה ישראל במשך עשורים – קרסה. אותו יום לא היה רק פעולה רגילה, אלא רגע של מהפך אסטרטגי. לנוכח ההלם מהתמוטטות ההגנה, שינתה ישראל את סדרי העדיפויות הביטחוניים והצבאיים שלה: כבר לא מדובר בהסתפקות בהגנה פנימית באמצעות מחסומים ורדארים, אלא – לפי ההיגיון הביטחוני החדש – יש להתקדם כלפי "החוץ", לשטחים הסמוכים, לכבוש אותם, להקים בהם אזור חיץ, או לפרק את הסביבה העוינת לחלוטין. כך נולדה דוקטרינת ה"כיבוש המונע".
ישראל מאמינה בלוגיקת הכיבוש. אך מאז נסיגתה מעזה ב-2005 ומלבנון בשנת 2000, ביססה את מדיניות הביטחון שלה על הרתעה מרחוק – באמצעות מצור, טכנולוגיה ומודיעין: החומות החכמות סביב עזה, כיפת ברזל, מערכות אלקטרוניות בגבול לבנון, מצלמות תרמיות ברמת הגולן. אך כל אלה הפכו לחסרי ערך בבוקר אחד. שום רדאר לא זיהה, שום חומה לא עצרה, ושום מודיעין לא חזה. ההרתעה קרסה – והייתה חזרה ל"יצר הציוני" הבסיסי: שליטה או כיבוש.
המלחמה בעזה לא הייתה רק תגובה צבאית. היא הייתה, כפי שתיאר זאת נירי זילבר במאמרו ב"פייננשל טיימס" (דצמבר 2023), "שחזור של מושג הביטחון הישן: לסלק את הסכנה על-ידי שליטה בשטח שממנו היא נובעת". לא מדובר בביטוי מקרי – זהו תמצית של דוקטרינה שאימץ דוד בן גוריון בעצמו מיום הקמת המדינה, כשאמר: "איננו מגנים על המדינה בחומה, אלא בהתקפה מתמדת על הסביבה העוינת".
בעזה, לא הייתה זו מלחמה מסורתית. זוהי, לפי דיווחי האו"ם, "טיהור מרחבי שיטתי". ישראל לא רק הגיבה לחמאס, אלא ביקשה להרוס את המבנה החברתי והפיזי של עזה – כדי ליצור "מציאות ביטחונית חדשה", המבוססת על ריקון רצועת הגבול מאוכלוסייה ו"ניקוי" מכל תשתית שיכולה לשמש לשיקום ההתנגדות. מקורות מודיעין ישראליים, לפי "הארץ" (ינואר 2024), הצביעו על תוכניות "לשליטה זמנית או קבועה באזורים ברצועה" בעומק של 1–2 קילומטר, כ"אזורים ביטחוניים ישראליים".
בחזית הצפון, הופיעה אותה דוקטרינה – אך באורח שונה. לא צבאות פולשים, אלא חיסולים מדויקים שפוגעים מביירות ועד להרמל. ישראל אינה ממתינה להתקפה – היא יוזמת חיסול הנהגת חיזבאללה עוד לפני שהחזית נפתחת בפועל.
בדרום סוריה, ישראל מיישמת מודל היברידי בין נוכחות מודיעינית לשליטה שקטה בשטח. דרך תקיפות תקופתיות, מבצעי חיסול וחדירה מודיעינית עמוקה, החזירה לעצמה את מה שכינתה "אזור נטול השפעה איראנית" סביב הגולן – ללא הכרזה על כיבוש, אך עם מציאות בשטח שמקבילה לו. זוהי "שליטה ללא ריבונות", כפי שכינה זאת מייקל מאן בספרו Incoherent Empire (2003), כשהוא מדבר על אימפריות מודרניות "הכופות שליטה מעשית בשטח – מבלי להניף דגלים רשמיים".
זו אינה דוקטרינה חדשה לחלוטין. היא חזרה למה שהציע זאב ז'בוטינסקי בשנות ה-30, כשכתב על הצורך לבנות "חומה של ברזל מול הערבים" לפני שנוכל לנהל איתם מו"מ. אך החומה הזו, שלימים הובנה כסמל למיגון, היא למעשה – כפי שפירש זאת ההיסטוריון אבי שליים – אינה חומת הגנה, אלא אסטרטגיה התקפית שמכפה עובדות בשטח בכוח – ואז עוברת למיקוח.
היום, לאחר כישלון החומות הפיזיות, חוזרת ישראל אל החומה המושגית: הכיבוש כפתרון, לא כשלב. ההתנחלויות בגדה, האזורים החוצצים בעזה, התקיפות בלבנון, והחדירה לסוריה – אינם פעולות הרתעה, אלא שרטוט מחדש של המפה בהתאם לאינטרס הביטחוני הישראלי כפי שהוא נראה בעיני הימין הקיצוני השולט.
שינוי זה פותח פתח למציאות אזורית מסוכנת מאוד. ישראל אינה מסתפקת בסיכול האיום – אלא שואפת למנוע את עצם האפשרות להתהוותו. פירושו של דבר: מוכנות למצב של עימות תמידי, ומגע ישיר – עם עמי האזור, לא רק עם ארגוניהם. ישראל אינה רוצה רק להרוס את המנהרות בעזה – אלא להרוס את רעיון ההתנגדות עצמו.
אך ההיסטוריה מלמדת שכיבוש אינו מביא ביטחון. החוויה הישראלית בלבנון בין 1982 ל-2000 הסתיימה ביציאה משפילה. ככל שישראל מתפשטת החוצה – כך היא נחשפת פנימה. הדוקטרינה החדשה עשויה להעניק לישראל זמן מסוים, אך המחיר האסטרטגי, המוסרי והדמוגרפי – עשוי להיות כבד מכדי שמערכת חמושה ומגובה בינלאומית תוכל לשאת.
סופר: אל-חנאדק
