הנראות הפוליטית והתקשורתית של חילופי השבויים בין חמאס לישראל

חילופי השבויים בין חמאס לישראל לא היו סתם עסקה חולפת, אלא אירוע טעון במשמעויות פוליטיות, מתוכנן בקפידה הן מבחינה ויזואלית והן מבחינה לשונית, ונועד להעביר מסרים ברמות שונות לכל מי שעוקב – בין אם מדובר בפלסטינים, ישראלים, או גורמים בינלאומיים.

ברגע שבו הועברו גופות החטופים הישראלים בארונות עטופים בדגלי ישראל, המסר היה חד וברור: "נתניהו הרג אותם". זה לא היה רק חלק מהתפאורה, אלא מכה פסיכולוגית מכוונת כלפי הציבור הישראלי, שנועדה להבהיר כי התעקשות ההנהגה הפוליטית היא שהובילה לתוצאה הזו, וכי ניתן היה להשיב את השבויים בחיים לו נתניהו היה מקבל את תנאי העסקה מוקדם יותר.

הבמה לא הייתה רק זירה למסירת השבויים, אלא זירת מסרים כתובים ומצולמים. הנשק שניצב ברקע לא היה מוצג במקרה, אלא שימש כהצהרה ברורה: העסקה הושגה "בכוח הנשק", ולא מתוך רצון טוב או גמישות מדינית של ישראל. בניגוד לנרטיב הישראלי לפיו היא זו שכופה את תנאיה בכוח, כל עסקה חיזקה את העובדה שישראל, למרות עליונותה הצבאית, נאלצה לחזור לשולחן המשא ומתן בתנאים שהכתיבה ההתנגדות הפלסטינית.

חמאס לא הסתפקה בממד הוויזואלי, אלא השתמשה גם במילים כתחמושת רכה אך חדה. הסיסמאות שעל הבמה, על הארונות והשלטים הסובבים, היו מחושבות כדי להעביר מסר חד-משמעי. הכתובת "נתניהו הרג אותם" לא הייתה סתם הצהרה, אלא האשמה ישירה כלפי ראש ממשלת ישראל מול עמו. כשנוספה לכך תמונתו של נתניהו עם הכיתוב "לא תשיבו אותם אלא בתנאינו", זו הייתה הצהרה שהכילה את כל מהות העסקה – שישראל, למרות כל תקיפותיה הצבאיות, לא הצליחה לכפות את רצונה.

מעקב אחר עסקאות השבויים מאז תחילת המלחמה על עזה מראה כי חמאס מקפידה להעניק לכל עסקה משמעות פוליטית. בעסקה הראשונה, המסר היה כי ההתנגדות מחזיקה ביוזמה ושולטת בעיתוי השחרור. בעסקה השנייה, גופות תמורת שבויים חיים, הודגשה העובדה שישראל, שמתהדרת בסיסמה "לא משאירים חיילים מאחור", נאלצה לפנות לחמאס כדי להשיב את מתיה. בעסקה השלישית, חמאס דאגה לכך שהאסירים הפלסטינים המשוחררים יקבלו "מתנת חירות", כמו ספר, מחרוזת תפילה או דגל פלסטין – כהצהרה שהם לא משתחררים בידיים ריקות, אלא שבים כמי שעמדו בניסיון והיו לסמל ניצחון.

חמאס לא אפשרה לתקשורת הישראלית לעצב את הנרטיב לבדה. באמצעות קטעי וידאו, הצהרות מחושבות ותכנון מוקפד של טקסי המסירה, היא הצליחה לכפות את הגרסה שלה גם על התקשורת הישראלית. בכל פעם ששודרו תמונות החטופים הישראלים בעת המסירה, הן לוּו במסרים שהדגישו כי "חייהם נשמרו למרות מחדלי ממשלתם". לעומת זאת, הצגת הארונות הייתה מכוונת לייצר הלם בציבור הישראלי ולהבהיר כי מדיניות "אי המשא ומתן" של נתניהו הובילה ישירות לתוצאה הזו.

מה שאירע אינו רק עסקת שבויים, אלא שינוי מחדש של מאזן הכוחות בסכסוך. חמאס לא הייתה רק צד במשא ומתן – היא זו שהכתיבה את התנאים, קבעה את הנרטיב ושלטה בזירה. בזמן שישראל מנסה תמיד להציג את עצמה ככוח השולט, העסקאות הללו המחישו שהכוח אינו נמדד רק בנשק, אלא גם ביכולת לנהל את המערכה מבחינה תקשורתית, פסיכולוגית ופוליטית – וחמאס הפגינה בכך שליטה מוחלטת.