האם ביידן יעצור את משלוחי הנשק לישראל?

נשיא ארה"ב לשעבר, ריצ'רד ניקסון, נודע "כאנטישמי" על פי הביטוי הישראלי, עד כדי כך שהוא דרש מספר פעמים לפטר בכירים בממשלו (כמו ראש לשכתו יוליוס שישקין) שהיו ממוצא יהודי, לאחר שהגיע למסקנה שהם "נבלים שלא ניתן לסמוך עליהם". למרות זאת, תקופת כהונתו התאפיינה במעבר משמעותי בסיוע הצבאי האמריקאי לישראל, לאחר שהורה על הקמת גשר אווירי בשנת 1973 שהעביר 22,225 טונות של נשק כבד תוך חודש אחד. אולי ג'ו ביידן קרוב לאיים בהגבלה או עיכוב משלוחי נשק לאחר שנדרש להיות "אמיץ יותר", אך הרשימה הכוללת את עמדותיהם של רונלד רייגן ודווייט אייזנהאואר, כוללת גם את שמו של ניקסון. מה שמניע את כולם היא האינטרסים האמריקאים המגוונים כאוקטופוס שזרועותיו מגיעות לחברות הנשק ולמשברים הפנימיים.

לאחר כישלון סבב המשא ומתן האחרון, השאלות חזרו להתמקד ברצון האמיתי של ארצות הברית להפסיק את המלחמה, וביכולת של ביידן ללכת רחוק כדי להשיג מטרה זו. במיוחד כשהוא איים בהגבלת משלוח נשק כאמצעי לחץ. אך תקוות המבקרים שתלויות בעמדת "אומץ" של הנשיא, הנפגשות עם כמה בכירים אמריקאים לאחר האשמות בביצוע רצח עם, עשויות שלא להתממש במעשים, ולא יותר מאשר תעמולה שמשרתת את הטקסים הבחירתיים. מאחר שההחלטה על המשך התמיכה הצבאית או אי המשך, מוגבלת על ידי מספר גורמים חיצוניים בזירה הבינלאומית מצד אחד, ומצד שני גורמים פנימיים בארצות הברית, שהם העול הגדול ביותר על יושב הבית הלבן. כאן לא מדובר בעניין שולי, אלא ברשת רחבה של אינטרסים פנימיים שמתחילים בשיעורי האבטלה ולא מסתיימים בחברות הנשק שמממנות בתורן רבות מהאגודות, הקמפיינים והחברות הגדולות בוושינגטון, כולל עמדותיהם של המשקיעים הגדולים בוול סטריט ושוק המניות.

כאשר ארצות הברית מספקת סיוע צבאי לישראל, ממשלת ישראל מחויבת להוציא את הרוב המכריע של הכסף הזה ברכישת נשק אמריקאי. זה מה שמחייב הנוהג הקיים ביחסים בין הצדדים, גם אם החוק האמריקאי אינו ברור מספיק בהסברתו.

הנשק האמריקאי שישראל רוכשת מיוצר במפעלים ברחבי ארצות הברית. לכן, לרבים מהמחוקקים האמריקאים יש אינטרס לשמור על הסיוע הזה, מכיוון שהכספים זורמים למדינותיהם ומספקים משרות מקומיות.

במהלך תקופות מלחמה, לעיתים קרובות העלייה בהוצאות הצבאיות מובילה לעלייה בייצור ובתעסוקה, ולירידה בשיעור האבטלה. וזה מה שהנשיאים מבינים היטב. מעניין ששיעור האבטלה בתקופת ניקסון עלה ליותר מ-5% עד 1972, וזה אחד הגורמים שהובילו את ניקסון להגדיל את הייצור הצבאי כדי לספק מקומות עבודה.

חברות הנשק האמריקאיות, בהן כ-18 חברי קונגרס ובני זוגם וקרוביהם מחזיקים מניות, הן הראשונות בעולם, ורווחיהן מהפלישות לאפגניסטן ולעיראק עלו על שני טריליון דולר, מבלי להזכיר את וייטנאם, לוב, סוריה, תימן, פלסטין ואחרים...

בין חברות אלה נמצאת לוקהיד מרטין Lockheed Martin שמעסיקה כ-115,000 עובדים, וחברת ריית'און Raytheon שמעסיקה מעל ל-63,000 עובדים.

לא ניתן להגביל את תהליך קבלת ההחלטות למגבלות הפנימיות בלבד, אלא שגם מספר גורמים משפיעים על קבלת ההחלטה של הממשל האמריקאי באשר לאספקת נשק לישראל. מצד שני, נושא זה כרוך במספר חששות אצל חברות הנשק עצמן, שעלולות לשחק תפקיד בהשפעה על קבלת ההחלטות.

הבעיות האסטרטגיות נובעות מהנטייה של ישראל לייצא מחדש ציוד וטכנולוגיה אמריקאיים. ייצור צבאי הוא הענף התעשייתי השולט בישראל, ובצל משברים רבים בכלכלה, מספקות הנסיבות דחיפה חזקה לישראל לייצא כל מוצר צבאי אפשרי. במיוחד כשחברות הנשק הישראליות אינן יכולות להתחרות בארצות הברית הגדולה ובחברות הביטחון האירופיות, שמוכרות לארצות הברית ולמערב אירופה.

מעניין שהסיווג של בעיות אלה כבעיות אסטרטגיות, מגיע לאחר שישראל העלימה עין ממדינת היעד בעסקאותיה. לדוגמה, מדיניות ארצות הברית מאז מלחמת קוריאה הייתה למנוע "עלייה בהשפעה במזרח אסיה", והמשך מכירת נשק רגיש ומתקדם של ישראל לסין היה נחשב להפרה שלא ניתן להתעלם ממנה.

חששות וושינגטון נבעו ממכירת נתונים טכניים או אריזתם מחדש ומכירתם מחדש כמוצרים ישראליים, מה שעלול לגרום נזק כלכלי לחברות הנשק האמריקאיות שהשקיעו במחקר ופיתוח.

למרות זאת, השיח המתמשך על המתרחש עשוי לגרום להפרעות גדולות ביחסים. כל סוג של עימות עם ישראל שעלול לפגוע בחברות הנשק האמריקאיות, הוא מצב בלתי רצוי.

אחד מהאחראים הרפובליקנים בקונגרס מסכם את מערכת היחסים הקיימת בין וושינגטון לתל אביב בימים אלו: "ניסיון להשיג השפעה בזמן מלחמה הוא הזמן הגרוע ביותר מכיוון שזה הזמן שבו השותף הוא הפחות סביר להיות מונחה על ידי הממשל... מדינות לא יגבילו את המלחמה שלהן בגלל שארצות הברית מנסה לנהל את המלחמה מוושינגטון. זהו סוג הניהול הגרוע ביותר". אולי הדבר הטוב ביותר שוושינגטון תוכל לעשות לאחר סיום המלחמה הוא להעריך מחדש את היחסים בין הצדדים.