מדיה אמריקאית: ההתקרבות בין איראן לבחריין תהיה מדאיגה עבור וושינגטון

שיחות בין איראן לבחריין שעשויות לפתוח מסלול חדש שכותרתו חידוש היחסים בין המדינות, מצביעות על שינוי חשוב ביחסים האזוריים במזרח התיכון. הדבר קרה במהלך פגישה שאירחה את שר החוץ הבחרייני, עבד א-לטיף א-זיאני, וממלא מקום שר החוץ האיראני, עלי באקרי קני, בטהראן ב-23 ביוני. התפתחות זו מגיעה לאחר יותר משלושה חודשים מאז הודיעו איראן וערב הסעודית על חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן, ביוזמת סין ובצל הבחירות לנשיאות באיראן.

בהקשר זה, פרסם מכון Responsible Statecraft מאמר שתורגם באתר אל-חנאדק, ובו ציין הכותב את דאגתה של וושינגטון מהתקרבות בחריין ואיראן, והאפשרות שתתערב כדי להכשיל אותה, כחלק מהמדיניות שלה ללבות מתחים במזרח התיכון כדי לכפות את שליטתה על מדינות האזור.

המאמר 

באירוע דיפלומטי פשוט לכאורה במפרץ הפרסי, הסכימה ממלכת בחריין לפתוח בשיחות עם איראן לשם חידוש היחסים הדיפלומטיים שנותקו לפני זמן רב בין המדינות.

אף על פי שבחריין היא אי קטן במפרץ שאין לו הרבה חופש במדיניות הנשלטת במידה רבה על ידי שכנתה הענקית, ערב הסעודית, לאירוע זה יש חשיבות גדולה מכפי שנראה במבט ראשון. ראשית, בחריין היא המפקדה הראשית של הצי החמישי האמריקאי האחראי על ביטחון המפרץ, הים האדום וים ערב. כל התקרבות בין בחריין לאיראן תהיה ודאי מדאיגה לוושינגטון, שעשויה לפעול לנסות למנוע אותה.

בחריין היא גם משטר דכאני המנוהל על ידי מיעוט סוני שדיכא באכזריות את רוב האוכלוסייה השיעית שלה. הרוב השיעי סבל במשך זמן רב ממדיניות האפליה שהסיתה במידה רבה ערב הסעודית העוינת לאיראן ושולטת במדיניות החוץ של בחריין.

למעשה, מצב זה היה חלק בלתי נפרד מתבנית רחבה יותר של מדיניות אמריקאית ברחבי העולם, ששאפה באופן שגרתי לזהות אויבים באזורים שונים כדי ליצור ולשמר "הסדרי ביטחון" נוחים בכל אזור נתון. במפרץ הפרסי, איראן סומנה מזה זמן רב כ"אויב" המועדף, ומדיניות וושינגטון במפרץ התמקדה בהשגת התנגדות צבאית ופוליטית אזורית לאיראן – בתמיכה ועידוד נרחבים מישראל.

אין זה מפתיע שאיראן הגיבה באופן דומה באמצעות תמיכה בקבוצות שונות באזור ככלי איזון נגד הכוח האמריקאי, וכן בהקמת פרויקט גרעיני. ישנה גם טענה חשובה לפיה ארצות הברית לא הייתה חייבת להמשיך בעוינותה כלפי איראן במשך 45 שנה, אך מדיניות כזו שירתה היטב את הדומיננטיות האסטרטגית והצבאית האזורית של וושינגטון.

הסינים יצרו את השבר העמוק הראשון ב"חומה" הצבאית והאסטרטגית האמריקאית כאשר הצליחו לפני שנתיים להביא להתקרבות מדהימה שנחשבה במשך זמן רב כמעט בלתי אפשרית בעיני המומחים, משום ש"כולם יודעים" שהסונים והשיעים הם אויבים מרים. ההתקרבות הדיפלומטית שבייג'ין הובילה בין הסעודים לאיראן הייתה האינדיקציה המדהימה הראשונה לשינויים גיאופוליטיים משמעותיים במפרץ.

כעת, עם האפשרות שבחריין תחדש את יחסיה עם טהראן, ניתן לראות בבירור את השינוי שמביא הנוכחות הסינית (והרוסית) במפרץ הפרסי. בחריין לא יכלה לבצע שינוי כזה ללא הסכמת ערב הסעודית גם כן - שקדמה לבחריין בהפחתת השטנה כלפי איראן.

האירועים האחרונים מחזקים במידה מסוימת את הלגיטימיות של איראן כשחקן אזורי חשוב בהתאמה לחברותה החדשה, לצד ערב הסעודית, בבריקס - הארגון המהווה חלק בלתי נפרד מהופעת הדרום הגלובלי החדש.

מטבע הדברים, לא יכולה להיות אלף שנה של שלום מוחלט. ביחסים בינלאומיים, אי אפשר שכולם יהיו בהרמוניה מוחלטת עם כולם כל הזמן, ושתהיה היעדרות מוחלטת של סכסוכים.

הדיפלומטיה, שנראית כאמנות שנשכחה בוושינגטון היום, נועדה במיוחד לרכך מתחים כאלה במקום להחמירם. עם זאת, נראה שההחמרה היא המסלול שוושינגטון נוקטת בו לעתים קרובות לשמירת ראיית האויבים הדורשת פתרונות צבאיים אמריקאיים ושליטה אמריקאית.