מרכז קרנגי: המלחמה הישראלית בלבנון חסרת תוחלת

עורך הבלוג של מרכז קרנגי למזרח התיכון, מייקל יאנג, מאשר במאמר זה שפורסם באתר הבלוג ותורגם על ידי אתר אל-חנאדק, שכל אפשרויות ההסלמה הישראליות ייכשלו מול חזבאללה אם תל אביב לא תפסיק את המלחמה בעזה. הוא גם ציין שההישג המקסימלי שישראל יכולה להשיג בחזית הלבנונית באמצעות משא ומתן הוא חזרה לכללי העימות שהיו לפני ה-7 באוקטובר 2023. יאנג לגלג על איומי גנץ האחרונים נגד לבנון וההתנגדות שלה, שהשמיע במהלך כנס הרצליה השנתי, שם טען שישראל מסוגלת לחסל את חזבאללה תוך ימים ולהטיל על לבנון עלטה מוחלטת אם חזבאללה יפציץ את מתקני החשמל בפלסטין הכבושה.

המאמר:

עם עליית המתיחות בגבול לבנון-ישראל, צופים רבים מצפים שחזבאללה וצה"ל יהיו במצב מלחמה בקרוב. ב-26 ביוני יעצו ממשלות רבות לאזרחיהן לעזוב את לבנון. בהחלט קיים סיכוי גבוה להסלמה בשבועות הקרובים, אך כרגע לא הגענו לשלבים האחרונים של הכנה ליום הדין הלבנוני-ישראלי.

למה הפסימיסטים כל כך חיוביים? בגלל אותות עמומים מממשל ביידן. במהלך ביקורו האחרון בוושינגטון, שמע משלחת ישראלית מבכירים אמריקנים כי במקרה של עימות עם חזבאללה, האמריקנים יתמכו לחלוטין בישראל. הדבר גרם לאחד הפרשנים לומר לעיתון לבנוני כי "האור האדום שנתנה ממשל ארה"ב נגד כל התקפה ישראלית הפך לכתום, ועשוי בקרוב להפוך לירוק". טענות אלו חיזקו עוד יותר על ידי אזהרות אמריקאיות שחזבאללה טועה אם הוא חושב שוושינגטון תוכל לעצור את הפלישה הישראלית.

כל זה עשוי להיות נכון, אך סביר יותר שהצהרות ממשל ביידן הן חלק ממאמץ מתואם להגביר את הלחץ על חזבאללה להיות גמיש יותר בהגעה לפתרון משא ומתן בגבול. הסיבה לכך היא שבכירים אמריקנים חזרו ואמרו, לאחרונה במהלך ביקורו של שר הביטחון הישראלי, יואב גלנט, בוושינגטון, שמלחמה לבנונית חדשה תהיה קטסטרופלית ללבנון ולישראל. ארה"ב חוששת שהעניין ייהפך לדלק אזורי שימשוך את כוחותיה האמריקנים. לכן אמר שר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, לגלנט ש"דיפלומטיה עקרונית היא הדרך היחידה למנוע הסלמה נוספת במתחים באזור".

גם הנשיא ג'ו ביידן מודע לכך שמלחמת לבנון עלולה לפגוע בכל סיכוי שלו לזכות בבחירות בארה"ב בנובמבר. הדבר ישאיר את הנשיא לכוד בין אגפי ימין ושמאל של מפלגתו הדמוקרטית המפולגת בשבועות שלפני ההצבעה. זה גם יגביר את הניכור של ערבים אמריקנים ופרוגרסיבים, יפצל את הבוחרים הדמוקרטים ויוביל לרמות גבוהות של הימנעות מהצבעה בין גושי בחירות מסוימים, מה שיפגע בביידן במדינות המתנדנדות. לפי הוושינגטון פוסט, דונלד טראמפ מוביל על ביידן ב-5 מתוך 7 המדינות שצפויות לקבוע את תוצאות הבחירות.

עם זאת, ישראל וחזבאללה עושים כל מאמץ כדי להימנע מעימות. רמת ההפחדה הגיעה לרמות סוריאליסטיות. חסן נסראללה, מזכ"ל חזבאללה, איים להפציץ את קפריסין אם ישתמשו באי כבסיס לתקיפת לבנון, והשר הישראלי לשעבר בני גנץ הזהיר שאם רשת החשמל בארצו תיפול, ישראל תוכל "להכניס את לבנון לחושך מוחלט ולפרק את חזבאללה תוך ימים". גנץ לא מבין כי רשת החשמל בלבנון מספקת כיום רק שעות ספורות ביום במקרה הטוב, וצה"ל, שלא הצליח "לפרק" את שלטון חמאס בשמונה חודשים, לא יעשה זאת לחזבאללה תוך ימים.

כל אחד יכול לראות שחזבאללה וישראל משחקים משחק עוף כדי לקבוע מי יזוז ראשון, למרות האזהרה הרגילה ש"כל דבר עלול להשתבש". כמובן שזה אפשרי, אבל האמת המדהימה היא שבמהלך תשעת החודשים האחרונים, שני הצדדים תמרנו בעיקר במסגרת כללי העימות, למרות שחצו את הקווים האדומים מדי פעם כדי לחזק את יכולות ההרתעה שלהם. השאלה האמיתית היא מה הצדדים יכולים לקוות להשיג אם יחליטו לצאת מהגבולות המוסכמים לעימות שלהם?

האמת היא שלא נראה שיש לישראל אפשרויות צבאיות שיכולות להוביל לתוצאה טובה יותר מהסדר משא ומתן. בעיקרון, ישנם שני גישות רחבות שיכולים הישראלים לאמץ כדי להרגיע את תושבי צפון ישראל ולעודד אותם לחזור לבתיהם. הראשונה היא לטהר את אזור הגבול מלוחמי חזבאללה, או כמה שיותר מהם, באמצעות יצירת אזור אש חופשית בדרום לבנון. זה עשוי להיראות טוב עקרונית, אך המצב כיום, ולא שיפר את ביטחון ישראל באופן משמעותי. חזבאללה יגיב בירי מעל האזור לצפון ישראל וייצור שם אווירה שתבריח את האוכלוסייה. אין ספק שהמפלגה תשאף לכפות את המשוואה שלה: אין שלום וביטחון בצפון ישראל אם אין שלום וביטחון בדרום לבנון. לא ברור איך ישראל יכולה למנוע זאת.

האפשרות השנייה היא להיכנס לשטח הלבנוני ולנסות לכפות מאזן כוחות חדש לאורך הגבול. אבל מה זה אומר בפועל? אלא אם כן ישראל מוכנה לפלוש לדרום, להישאר שם ולבנות אזור ביטחון חדש, כפי שעשתה בין אמצע שנות ה-70 לשנת 2000, הדבר עשוי להוביל לתוצאה שתפיל ממשלה ישראלית חלשה ממילא. הפלישה המוגבלת תגרום לחזבאללה לחזור לאזור הגבול ברגע שהישראלים יעזבו, בעוד שהכיבוש ארוך הטווח יגרור את ישראל לתוך ביצה לבנונית חדשה, בעוד שהישראלים היו להוטים לחלץ את עצמם מהביצה בשנת 2000.

כל זה מגיע על רקע דיווחים בעיתונות הישראלית על חוסר יכולות צבאיות ישראליות למלחמה במספר חזיתות. כפי שהעיר צבי בראל, פרשן עיתון "הארץ", לישראל יש בעיות בכוח האדם בביצוע כל המשימות שהציבה לעצמה: "המחסור הגדול בתקציב ההון האנושי של ישראל מחייב אותה לחשוב מחדש על מספר המלחמות שהיא יכולה להתמודד איתן - כל עוד אופציה כזו עדיין קיימת". במקביל, מערכת ההגנה האווירית הישראלית, עליה היא מתפארת, עלולה להיות בסיכון, כאשר ארה"ב מזהירה שמערכת כיפת הברזל שלה עלולה לקרוס עקב התקפות טילים מסיביות של חזבאללה. במילים אחרות, למרות כישוריה הצבאיים, ישראל עלולה לספוג מכה קשה בלבנון, מה שעלול להיות קטלני לממשלתה.

לכן, התוצאה האמינה ביותר עבור הישראלים היא זו שהם דוחים בתוקף: חידוש הסטטוס קוו שהיה קיים לפני ה-7 באוקטובר, ששמר על היציבות בדרום במשך שמונה עשר שנה. זה מה שחזבאללה מעדיף, אבל קבלת ממשלת נתניהו לכך לא תהיה רק הכרה בכישלון מטרותיה המוצהרות במלחמה, אלא גם לא תרגיע את תושבי הצפון, ותגרום לרבים מהם להתרחק מהאזור לצמיתות.

אז מה על הישראלים לעשות? בדרך כלל, כשהם ניצבים בפני דילמות כאלה, ברירת המחדל שלהם היא להרוס הכל, בעוד ששום דבר לא משתנה. זה מה שקרה בלבנון בשנת 2006, וזה קורה שוב בעזה, שם היעדר תוכנית ממשלתית ריאלית לאחר המלחמה מעכב את הקמפיין הצבאי בכך שהוא שולל ממנו מטרה פוליטית. גם מאמצי ישראל להרוס את עזה כך שהיא תאלץ את התושבים לאט לאט לעזוב את האזור עלולים להיכשל.