​טורקיה בעזה: בין חמלה לנוכחות אסטרטגית – סיוע הומניטרי כקלף גיאופוליטי

ברגע שנראה הומני כלפי חוץ, פועלת טורקיה ברצועת עזה כפי שפועלות המעצמות באזורים מוכי אסון: עם מפות, לא עם רגשות; עם אסטרטגיות – לא עם סיסמאות לעיתונות. הסיוע הטורקי לעזה הוא רק קצה הקרחון של פרויקט פוליטי רחב יותר, שמעבר לשיקום – מבקש למצב מחדש את אנקרה ככוח דיפלומטי־איסלאמי מוביל. מאחורי נאום "הסולידריות עם העם הפלסטיני", מסתתר חזון עמוק שמחדש את ההגדרות בין אסון להזדמנות, בין אנושיות לשליטה רכה.

אידיאולוגיית "ההצלה ההומניטרית"

מהיום הראשון למלחמה בעזה, הקפידה טורקיה להציג את עצמה כמדינה מוסלמית מוסרית שמתנגדת להשמדה, מגנה את שיתוף הפעולה המערבי עם "המכונה הישראלית" ועומדת לצד המדוכאים. אך תדמית זו איננה חפה ממניעים. אנקרה, שאיבדה מהשפעתה האזורית בעקבות קריסת פרויקט "האביב הערבי", מחפשת זירה חדשה לביסוס מעמדה – הפעם מהשער הפלסטיני.

סיוע הומניטרי משמש כאן כלי כפול: מצד אחד, שיקום תדמיתי אחרי הסתבכויות בלוב ובסוריה; מצד שני, בניית תשתית פוליטית לשיבה למרכז הזירה המזרח־תיכונית. זהו מודל של מדיניות חוץ שבה חמלה מגלמת השפעה – אסטרטגיית "שליטה רכה" שמנצלת כאב לצמיחה.

מהסיוע להשפעה

טורקיה שולחת מזון וציוד רפואי, ומצהירה על כוונתה לבנות מחדש את בית החולים הטורקי־פלסטיני בעזה. אך בפועל היא פועלת כחלק מהנדסה רחבה המתנהלת מאחורי הקלעים, במיוחד במסגרת "כוח המשימה לעזה" בשארם א־שייח' – לצד מצרים, קטר וארה"ב. שם לא שימשה טורקיה כצופה בלבד – אלא כשותפה לעיצוב מנגנוני הפסקת אש, ניהול חילופי שבויים, ופיקוח ביטחוני.

המעורבות הזו אינה נובעת מדחף מוסרי, אלא מצורך אסטרטגי: להבטיח לאנקרה דריסת רגל מוסדית ביום שאחרי. הסיוע מחייב אישורים, והאישורים ניתנים לגורמים "מובטחים", והביטחון – מתורגם להשפעה פוליטית. כך הופך הסיוע הטורקי לכלי חדירה רך, המאפשר לה להיות חלק מהפיקוח מבלי לעורר התנגדות ישראלית או מערבית.

טורקיה בעזה: סירוב ישראלי כפחד מאיזון חדש

נתניהו מתנגד נחרצות להחדרת כוחות טורקיים לעזה תחת כותרת של "שמירת ביטחון". זהו לא ויכוח טכני – אלא פוליטי. נוכחות טורקית, בעלת כוח צבאי וסמליות איסלאמית, נתפסת כחדירה לשותפות הבלעדית של ישראל וארה"ב בניהול עזה. מבחינת ירושלים – זוהי שבירה של מונופול.

פרשנים בישראל מזהירים כי מתן לגיטימציה לנוכחות טורקית, במיוחד בגבולה הדרומי של ישראל, תקדים מסוכן. אחרי שהודרה מסוריה, קשה לדמיין שישראל תאפשר לאנקרה להפוך לשותפה ביטחונית רשמית בסוגיית עזה.

הדו־פרצופיות של אנקרה: עוינות פומבית, תיאום שקט

לצופה מן הצד עשויה טורקיה להיראות כעומדת לצידה של ההתנגדות הפלסטינית, אך המציאות מורכבת בהרבה. אנקרה מקיימת מדיניות פרגמטית כפולה: מצד אחד, גינויים קולניים לישראל וצעדים כמו סגירת המרחב האווירי; מצד שני, שמירה על ערוצי תיאום ביטחוני – כפי שחשפה רויטרס, למשל, בסוריה. המסחר נמשך גם דרך צדדים שלישיים.

זו מדיניות של "מחאה קולנית ופעולה שקטה מאחורי הקלעים", שמאפשרת לטורקיה לאזן בין זהותה האסלאמית למחויבויותיה הבריתיות לנאט"ו ולמערב.

בין קהיר לוושינגטון – גבולות תפקיד מותר

למרות נוכחותה, לאנקרה יש תקרת זכוכית ברצועה, בשל שלושה מגבלות:

1. התחרות עם מצרים – קהיר רואה עצמה כשחקן הלגיטימי היחיד מול עזה, ולא תאפשר לטורקיה לעקוף אותה, במיוחד כששני הצדדים שונים בגישתם לחמאס ולוושינגטון.

2. החשש האמריקאי – וושינגטון מסתייגת מנוכחות צבאית טורקית ישירה, ומעדיפה שתשאר בתפקיד של משקיף, לא ככוח צבאי בשטח.

3. פער בין רטוריקה לתוצאות – אם אנקרה לא תצליח להראות שינוי ממשי בחיי תושבי עזה, היא תאבד את מעמדה ככוח "הומניטרי" אמין, ותיתפס כמי שמנצלת סבל – לא מקלה עליו.

מהדיפלומטיה למפות

טורקיה מנסה להמיר סיוע לרשת השפעה מוסדית: סיוע → שיקום → הדרכה ביטחונית ומנהלית → שותפות בקביעת עתיד עזה. מדובר באסטרטגיית "הנדסת תלות" – כך שהצד הנזקק יישען לחלוטין על הסיוע, וזה יהפוך לכלי שליטה.

במובן זה, טורקיה משכפלת את המודל המערבי עצמו שאותו נהגה לבקר: "כוח רך" שמצייר את המרחב מחדש דרך סיוע. מרגע שנוצרות תשתיות כלכליות ומנהליות תורכיות בעזה – קשה יהיה לפרקן.

עזה כמראה לתפקיד חדש

עזה הפכה לזירת מבחן כפולה: עבור טורקיה, שמבקשת להוכיח שהיא שחקן מוסלמי אפקטיבי; ועבור ארה"ב, שבוחנת מודל חדש של שליחות אזורית המשלבת מוסר ופוליטיקה.

אבל השאלה האמיתית איננה מי שולח עזרה – אלא מי משרטט את גבולותיה. כשהסיוע מנותב לפי חישובי השפעה, הוא הופך לכלי בעיצוב המציאות. אנקרה מציגה את עצמה כמצילה – אך פועלת לפי מפות שנסרטטו מראש בחדרים סגורים, שבהם נקבעים אזורי השליטה והדרך ליום שאחרי.

ייתכן שטורקיה תבנה בית חולים בעזה או תשלח תרופות, אך במקביל היא בונה מחדש את נוכחותה במפת ההשפעה – לא בלבבות הקורבנות. בין המשאית הרפואית להסכם הפוליטי – מתגלה האמת: הסיוע איננו סוף האסון, אלא תחילתו של מודל שליטה חדש.